מאת : רמי קמחי

רפובליקה ספרותית ישראלית

אוקטובר 2000

 על ספרי הסדרה הראשונה של קשת המזרח –בימת קדם לספרות .

(פורסם ב "הכיוון מזרח " אוקטובר 2000 )

ב"בודדים במועדם" , ספרו על ההיסטוריה של הספרות העברית החדשה ,מתאר דן מירון , את המונח רפובליקה ספרותית , מושג ששאל - בתיווכו של רבו , שמעון הלקין - מאלבר תיבודה , חוקר הספרות  הצרפתית הנודע, בן המאה התשע עשרה .

ספרות ,על פי מושג זה, מתקיימת ,בתוך התרבות אותה היא מייצגת ,כתבנית דמוית מדינה ,בעלת שלשה מעמדות ,שהם גם שלשה מעגלים קונצנטריים , המזינים אחד את השני ,ומקיימים ביניהם קשרים של סיפוק צרכים הדדי .

המעמד הראשון -המעגל הפנימי -מורכב כולו מיוצרי הספרות

.במעמד השני - מעגל האמצעי - חיים המתווכים בין היוצרים לקוראים : מבקרים מו"לים עורכים וכו ,ואילו במעגל החיצוני :  המעמד השלישי - קהל הקוראים .

 מסיבות  שלא כאן המקום לפרטן*, נראה כי מזרחים **חיים ,וחיו מן הסתם תמיד ,בשוליה של  רפובליקת הספרות העברית .כיוצרים ,מספרם של המזרחים ברפובליקה זעיר  - מתוך 250 יוצרים המומלצים של תוכנית הלימודים  בספרות לחטיבה העליונה בבתי הספר התיכוניים, רק 7 הם מזרחים .  כמתווכים נראה כי מספרם היחסי קטן עוד יותר . בין חתני פרס ישראל בתחום ביקורת הספרות לאורך השנים ( החל מ 53 ) למשל , אין ולו מזרחי אחד, נראה כי מספר חוקרי הספרות העברית המזרחים בכלל  קטן יחסית , ואופיינית להם התמקדות בספרות מגזרית : ספרות ערבית- יהודית , ספרות לדינו וכו .

 מעמדם השולי של מזרחים ברפובליקה של הספרות העברית החדשה, ניתן להדגמה עי סקירה קצרה של המתרחש מכיוון זה בספרות הילדים העברית – הרפובליקה הספרותית העברית שבדרך.

*על עובדת היותה של ההתנכרות למזרח  אינהרנטית לאידיאולוגיה ציונית , ראה  " למה המהפכה האשכנזית מתה " על ספרו של סמי שלום שטרית .( קמחי ,99 )

 **המאמר  עושה שימוש במסמן  "מזרחי" או "מזרחים "לסימון הקבוצה הכוללת בתוכה את כל ה"לא אשכנזים ",כלומר קבוצות אתניות שונות : כל היהודים יוצאי אפריקה ,כל היהודים יוצאי אסיה , וגם כל היהודים דוברי הלדינו ( כולל  יוצאי אירופה דוברי לדינו ) .

 בספרות הילדים העברית הפופולרית ,החל משנות החמישים, שייכת הבימה הספרותית באופן בלעדי כמעט, לדמויות ממוצא אשכנזי .

בסדרות כמו "חסמבה "( יגאל מוסנזון , טרבסקי  1950 ) , או "הימאים "( אבנר כרמלי , מזרחי 1961 ) , הסביבה החברתית המוצגת היא ממוצא אשכנזי . כל גיבורים ,ב"חסמבה" , פרט לאחד ,הם צברים ממוצא אשכנזי וב"הימאים " שמות הגיבורים העבריים להתפקע – גלאון ,גבעול ,ירקוני - מעידים גם הם על מקור אשכנזי .

המצב דומה בספרות הילדים הפופולרית של שנות השמונים .

 אצל גלילה רון פדר למשל בג'ינג'י ( אדם 1981 ) המרחב האונטולוגי הוא שכונה עירונית ירושלמית והסביבה האנושית היא – באופן שמעוות את המציאות החוץ ספרותית – אשכנזית באופן בלעדי . שמות היחידים בחבורת ג'ינג'י הם לדוגמה : דנה פישמן , או מושיק גורביץ והשכנה מלמעלה : גברת זילברמן .

והגיבור של רון פדר ?

הוא ג'ינגי עם אופי : חצוף ואמיץ ופיקח וכמובן בדרך הצבע – כנראה אשכנזי .

והיכן הם המזרחים ברפובליקת הספרות העברית שבדרך זו ?

בחסמבה מייצג את המזרחים "מנשה התימני " והעובדה שהגדת מוצאו היא חלק בלתי נפרד משמו , מעידה על רמת הניכור שלו משאר בני החבורה , הצברים האשכנזים . בספרות הילדים והנוער הפופולרית של השנים הבאות , דמויות מזרחיות כמעט שאינן מופיעות וכאשר הן מופיעות זה נעשה בהקשר של סיפורי "עדות " או סיפורים בעלי מגמה דידקטית כמו סיפורה של רעיה בלטמן : "מי מכיר את ניסן ורחמים  "0 דביר 82 ) או גרוע מכך בסיפורים העושים שימוש בסטריאוטיפים ,שחלקם מביא לידי ביטוי דעות קדומות כמו סיפוריו של יוסף חנני : סולם הסיידים או חמו לומד לקרוא ( בתוך " שלשה חברים וחבר " יבנה 67 ) .

 מסר השוליות נקלט כנראה היטב בקרב האזרחים המזרחיים הפוטנציאליים של רפובליקת הספרות העברית, שכן בבגרותם, כפי שהובהר , חלקם הגדול אמנם ניתק מהרפובליקה ,אך נראה ,שיש לשוליות זו ,גם  תופעות לוואי חמורות  יותר- דומה כי לפחות חלק מהנערים המזרחים , רואה בה דחייה רבתי של תרבות הוריו , הדנה אותו לניכור  .

ראיה לכך יכולה לשמש עדותו האישית של סמי שלום שטרית בספרו  "המהפכה האשכנזית מתה ", שיצא לאור בסדרה הנוכחית של קדם . שם במאמר " שנותיי הראשונות בבית הספר "- בו הוא מנסה לעמוד על הסיבות שהובילו אותו לעמדה של ניכור כלפי החברה הישראלית - מתאר שטרית ,כיצד במהלך שנות בית הספר למד לשנוא את תרבותם המזרחית של הוריו , בין השאר, משום שלא הייתה לו ,כנער  ,נגישות לספרות המשקפת אותה , ומתייגת אותה באופן חיובי .( המהפכה האשכנזית מתה 150 – 152 )

על פי סדרת הספרים הראשונה שפרסמה ,נראה כי הוצאת קדם, שמה לעצמה כמטרה לשנות את מצב העגום המתואר לעיל .

עשרת הספרים בסדרה הראשונה של קדם הם ראשית בעלי מו"ל מזרחי , שנית פרי עטם של מחברים מזרחים , ולבסוף מכוונים ,כך נראה , בעיקר לקוראים מזרחיים ,אותם הם מתכוונים לרצות עי מיקומן של דמויות מזרחיות וקונפליקטים האופייניים להן , במוקד היצירות . במילים אחרות ,נראה כי קדם הכריזה ,באופן חד צדדי-  שכן הכרזות עצמאות הן תמיד חד צדדיות -   על כינונה של ישות ספרותית חדשה :

רפובליקה ספרותית ישראלית  .

לכל רפובליקה ספרותית אוטונומית, אידיאות מכוננות ,שהן פועל יוצא  של ערכי האוכלוסייה אותה היא מייצגת .על פי סדרת הספרים הראשונה של קדם ,נראה כי האידיאות המכוננות של הרפובליקה הספרותית הישראלית אכן שונות באופן קיצוני מאלה של רפובליקת הספרות העברית .

 הלקין כינה את הספרות העברית  "הצופה לבית ישראל" . מירון מוסיף  כי בשל מצבה המיוחד של הספרות העברית ,המתאפיין בכך שספרות הלאום הקדימה את מדינת הלאום * נתבעה הספרות העברית לתאר את המקום והזמן הארץ ישראליים,** אך לשמש ,בו זמנית ,גם מעין נביא ,עמוד האש ההולך לפני האומה ,לחזות ,לצפות ולהטרים תהליכים פוליטיים חברתיים העתידיים לבוא על העם בישראל .

ואמנם החל מדור הפלמ"ח, מתארת הספרות העברית את מקומה וזמנה ומשתדלת ,כך או אחרת ,ללכת לפני המחנה ולהראות לעם את הנתיב*** .

*דוגמא מובהקת לכך ,למשל, יכול לשמש ספרו המפורסם של הרצל " מדינת היהודים " שהקדים את המדינה היהודית בפועל .

** תביעה זו מן הספרות העברית אמנם התמתנה אחרי מאמרו הנודע של ברנר " הז'אנר הארץ הישראלי ואביזריהו "( ברנר, תשמ"ה  ) ,  שתקף שמיהרו לתאר את החיים החלוציים בטענה כי עדיין השעה אינה בשלה לתיאור המציאות הארץ ישראלית, שכן הוויה זו חדשה כל כך ,שעדיין לא נוצרו בה דמויות טיפוסיות והקודים אופייניים ,ולפיכך מימושה , דן את הספרות העברית החדשה לרזון ספרותי ומימטי . אך -  כשפי שטוענת נורית גוברין ( גוברין ,81 )  ברנר הצליח רק לדחות את מימושה של תביעה זו בשנות דור ספרותי אחד .

***נדמה ,אמנם , כי שני הזוכים האחרונים בפרס ישראל לספרות יפה בתחום הפרוזה -  א.ב. יהושע ועמוס עוז - מדגימים לאורך דרכם הספרותית ,היענות נאה לתביעות אלו : כפרסונות חוץ טקסטואליות הקפידו השניים ,להיות חלק מן הדיון הפוליטי חברתי במדינה , וכמחברים ספרותיים נטו לעצב  חלק מיצירותיהם ,כאלגוריות לאומית .

בקופסה שחורה של עמוס עוז למשל מנסה המחבר להתוות קווים להתפתחות הפוליטית החברתית העתידית בחברה הישראלית ,כפי שחזה אותה בזמנו .מבקרים הצביעו על כך כי המאבק בין הגיבורים הגברים ,,מישל סמו ואלכסנדר גדעון,  על אילנה היפה -שהוא גם הקונפליקט העומד בחזית היצירה - מסמן במישור האלגוריה הלאומית ,את מאבקם של האשכנזים( גדעון )  במזרחים ( סמו ) על השליטה בארץ ישראל ( אילנה ) .

ואילו במאהב מנסה  יהושע , למפות את מערכות היחסים שבין האליטות ועמך ישראל ,בין אשכנזים וספרדים ,ובין היהודים לערבים ,כמו גם לנבא את עתידם .נראה כי, לכל הפחות , באשר לנבואות לעתיד היחסים עם הערבים

זה הצליח .המונולוג הפנימי של נעים ,שוליית המוסך הערבי, החותם  את הרומן נראה רלוונטי ביותר ,לאור אירועי אוקטובר 2000 בגליל : "אפשר גם לאהוב אותם ( את היהודים ) וגם להכאיב להם  - נתקע כהוגן שם ( אדם – גיבור הרומן ,היהודי , שנתקע בדרך עם מכונית ישנה ,דגם 47  ) ולא יחלץ את עצמו … יותר טוב שאלך להעיר את חמיד .." ( שם עמ 435 ) ….

סקירה של הספרים שיצאו בסדרה הראשונה של קדם , מגלה כי האידיאות המכוננות של הרפובליקה הספרותית הישראלית ,אופוזיציוניות לאלה, שכן זו  מסובבת את משקפתו של "הצופה לבית ישראל " לאחור - מחבריה עוסקים בעיקר בהחייאת העבר .העדפה זו היא כנראה ,ביטוי לטעם אסתטי, הנענה לעקרונות אומנותיים דומים לאלה שבזכותם דיבר ברנר ( ראה הערה בעמוד הקודם ) ,אך מן הסתם גם תגובה לתחושת ניכור להוויה התרבותית של כור ההיתוך הציוני ,בתוכה מנהלים היוצרים וקוראיהם את חיי היום יום שלהם .

כך או כך , נראה כי מפרספקטיבה של המחברים והדמויות ברפובליקה הספרותית הישראלית ,נתפסת מציאות ההווה הישראלי - ציוני ,כבלתי ניתנת לפענוח ספרותי הולם , כמו גם, בלתי ראויה כסביבת חיים ,שכן הן הדמויות והן המחברים ,מרבים להתנתק ממנה , לטובת שהות בסביבות אונטולוגיות ותרבותיות אלטרנטיביות .

כך למשל ,רק אחד מחמשת הרומנים שיצאו בסדרה הראשונה של קדם ,מתרחש כולו בישראל הציונית ( תל אביב – מזרח \ בלס ), בכל האחרים -באם לא מתרחשת רגרסיה אל העבר הארץ ישראלי ,הפרה- ציוני ( אהבה בצפת\ שבבו  )- ניתן לזהות התקה חלקית ,לסביבת המוצא המזרחית של הדמויות, המתוארת עי המחברים באופן אוהד ,גם בעזרת השוואתה לסביבה התרבותית המחוספסת , על פי תפיסתם ,של כור ההיתוך הציוני .

במקלט בבבלי( יצחק גורן ) למשל ,בורחת הגיבורה – מרצה למשפטים ,ממוצא עירקי - למצרים .שם היא מתאהבת בעובד תיירות מקומי ועוברת מטמורפוזה מרצון, כשהיא הופכת לרגע קל לפלאחית מצריה .

אך המחבר אינו מסתפק בכך .

בנקודת השיא של המהלך הגילגולי ,הוא מפגיש את הגיבורה המחופשת ,עם חבורת תיירים ישראלים .התיאור הקונטרפונקטי של הפרסונה השאולה  של הגיבורה ,המוצגת כאנינה וחושנית ,ושל זו של מאהבה – צעיר מצרי ,פשוט אך אציל הליכות ויפה תואר – מחד , מול התנהגותם הגסה ואינסטרומנטלית של הישראלים ,כמו גם התנשאותם הגזענית מאידך , משכיל להעמיד את ה"ישראליות" בעמדה של נחיתות מול מה שמציג המחבר כ"מצריות " .

 זאת ועוד ,דומה כי מחברים של הרפובליקה הספרותית הישראלית רומזים כי חיי הכאן והעכשיו הישראלי - ציוני,  נדמים בעיניהם לחיי גלות ,מצד הניכור שהם גוזרים עליהם .

בכך אמנם ,מזכירים מחברים אלה ,גם אם בהקשר אירוני למדי ,את מחברי דור התחייה של הרפובליקה הספרותית העברית ,שראו בגולה ובגלותיות את שורש הרעה הלאומי *.אך ההבדל בין שתי הקבוצות אינו מתמצה בשוני המהותי בין שתי הגלויות -  האחת גלות במשמעותה הקלאסית והשנייה גאולה שהפכה גלות- אלא נמשך משם ליחס עקרוני שונה של המחברים בשתי הרפובליקות , אל הגלות כמושג.

בעוד מחברי דור התחייה של הרפובליקה הספרותית העברית ,חייבו את ההתמודדות עם המציאות הגלותית המעיקה ,כצעד של שחרור וחזרה לחיים כיחידים וכאומה ,( ראה הערה )נראה כי מחברי דור התחייה של הרפובליקה הספרותית הישראלית , רואים דווקא בהתנתקות מהוויית ההווה הגלותית בעיניהם , בזכות להתעלם ממציאות התרבותית של כור ההיתוך הציוני ,בזכות לרגרסיה -  אקט של עצמאות .

 הרומן ,תל אביב מזרח( שמעון בלס )  ,למשל ,מתאר את קורותיו של יוסף , מורה צעיר ממוצא עירקי ,קומוניסט   , פעיל פוליטית ,המתגורר בשכונת התקווה . כקומוניסט וכאדם "מודרני" על פי תפיסת העצמי שלו ,מתרחק יוסף מכל מה שנראה לו גלותי וריאקציוני  ,כך הוא מסרב למשל להזמנות החוזרות ונשנות של חבריו מהשכונה להצטרף עליהם לחפלה מזרחית

אך לאחר מפגש שיוסף עצמו מכנה אותו "עצוב ",  עם חברתו רינה האשכנזיה, נעתר יוסף , לראשונה ,להפצרות חבריו  ,ושם במפגש הרעים ,עם הערק והמוסיקה של אום כלתום , הוא מצליח להשתחרר לרגע מכאב הדחייה  שגרמה לו רינה , ואף להזדהות עם דברי שאול, חברו הטוב ,המשכיל להציג מושב רעים זה כמרד זוטא בהגמוניה של תרבות  כור ההיתוך הציוני ,כאקט של עצמאות תרבותית : " מה אנחנו שומעים כאן ברדיו . שירים שלא אומרים לנו כלום .  אדם יכול להתרגל לדבר בשפה אחרת ,להתלבש אחרת אבל הוא לא יכול להחליף אהבה באהבה . זה חוק .  " 130

*יש כמובן הרבה מן האירוניה בעובדה שמציאות הציונית ,מציאות שהיא מן הסתם התממשות החלום של מכונני רפובליקת הספרות העברית הישנה ,המממשת גאולה מניכור גלותי של דורות יהודיים ,מופיעה בספרי הרפובליקה הספרותית הישראלית ,כמציאות מנכרת ,כמו גלותית.

ההבדל בין שתי הפרספקטיבות והאירוניה נעשים עמוקים עוד יותר ,לנוכח העובדה שניכור מהוויית ההווה סומן עי ההוגים והסופרים המכוננים של רפובליקת הספרות עברית ,כראוי לכל גינוי .

ברדיצ'בסקי ,טוען במאמרו " להיות או לחדול " ( ברדיצ'בסקי תשי"ב ) כי בכך שיהודים השקיעו את נשמתם בעבר והפנו עורפם להווה ולחיים ,הם יצרו מצב שבסופו של דבר גרם לאומה לאבד חיותה (בעניין זה  ראה גם מאמרי "הספר והחיים "–קמחי 97 ).מנדלי מוכר ספרים בוחר לפתוח את "ספר הקבצנים " (מנדלי תש"ז ) שלו ,בסיטואציה המדגימה באופן מטונימי הילך רוח יהודי גלותי אופייני זה ושמה אותו ללעג ,ואילו ברנר  ,תוך כדי ניתוח פרק הפתיחה של "ספר הקבצנים" ,במאמרו  "הערכת עצמנו"  , ( ברנר תשמ"ה ) מוסיף את קולו למקהלת מגני הניכור למציאות ההווה.

אם לאור הדברים הללו מתקבל הרושם ,כי מחברי הרפובליקה הישראלית הם מיליטנטים פוליטיים – חברתיים , המייצרים ספרות מגויסת , המבכה את ניכורם ,כמו גם את ניכורו של קהל קוראיהם ,תוך הפניית אצבע מאשימה כלפי מדיניות "כור ההיתוך " ותביעת עלבונם מהמדינה ,הרי זה אינו מדויק .

המציאות היא הרי תמיד מורכבת ,וספרות ראויה לשמה משקפת אותה .

 בכמה מן הסיפורים בסדרה הראשונה של קדם ,( פחי נפש \ ניר שוחט, גלגלי עולם \אמנון שמוש )   מתלווה לניכור הגיבור מהוויה הישראלית ציונית ,  אכזבה מהעובדה שזו לא הצליחה להגשים את חזון אחרית הימים היהודי המשיחי .רטוריקה זו מטילה לפחות חלק מ"אשמת " הניכור על היהדות כשיטה ,כמו גם על דורות של פרנסים וחכמים בקהילות השונות, שטיפחו בקרב קהלם  את האמונה בחזון האוטופיה המדינית היהודית .

ברומנים אחרים ,ניכרת השלמה עם הניכור ,כמצב אנושי טבעי ואוניברסלי ,שמקורו בגלות האדם מעצמו ומשפחתו ,כך למשל ב"את הירח של חיי" ( זמירה רון ) , תולה  הגיבורה את ניכורה  בעובדת היותה יתומה מאם , ודחויה בתוך משפחתה ,ולא במגעיה הממושכים כילדה עם מוסדות הסעד והרווחה   הממשלתיים ,אף כי אלו התאפיינו ביותר מקורט של דיכוי על רקע גזעני .

ב"מפתחות לתטואן" ( משה בן הרוש ) מצליח המספר האינטלקטואלי לחבר בין שני המקורות האפשריים הללו לניכור ומצביע על הכרחיותו האנושית אוניברסלית של הניכור ,תוך שהוא רומז, בו זמנית, על מקור יהודי יותר - טיפוח יתר של מיתוס ארץ ישראל בגלות : " האם לא יכול אדם לחיות במקום ולאהוב אותו , לחיות בו ולהתגעגע אליו בו זמנית "? .,שואל משה בן זמורה, שציפייתו לחיים של אוטופיה בארץ ישראל ,נכזבה .

בנקל ניתן היה לפטור את נטייתם של מחברי הרפובליקה הספרותית הישראלית אל העבר הפרה ציוני ,ותרבויות ארכאיות כנוסטלגיה ריאקציונרית ,הנגועה באידיאליזציה . אך נראה כי העדפה זו,  אינה נטולת ביקורת. מחברי הרפובליקה מבקרים את תרבויות מוצאם ,בעיקר מהצד  הסוציאלי ויותר מכל על רקע יחסן המחפיר לאישה .

כך למשל ברומן "ויקטוריה"  ( סמי מיכאל ) ,שפרק ממנו נבחר לאנתולוגיה " מאה שנים – מאה יוצרים " (עורך סמי שטרית ), מתוארת חברה פטריאכלית הנוהגת שררה מגונה בנשותיה .

הפרק הפותח את הרומן , מתאר את חצייתה של ויקטוריה ,הגיבורה ,את גשר החידקל, דחוקה בתוך המון סוער של גברים .

צעידה משוחררת ,לכאורה , זו ,יכולה הייתה לשרת דווקא פונקציה של סתירת דעות קדומות הנוגעות לדיכוי האישה בתרבויות המזרח ,אלמלא דאג המחבר להבהיר לקוראים ,כי ,ראשית,  זוהי צעידתה הראשונה של הנערה העירה "ללא השגחת " גבר ,ושנית , כי זו תהייה כנראה גם  צעידתה אחרונה ,שכן כל תכליתה , היא לאפשר לויקטוריה לקפוץ אל מי הנהר , אל מותה  .

מעבר לקשר הכרחי בין הכרזת עצמאות נשית לבין התאבדות, שנרמז כאן  מלמד תיאור החצייה  כי ההעזה הנשית בחברה פטריאכלית זו, גובה מחיר קונקרטי כבד .מרדנותה של ויקטוריה על הגשר ,גוררת את בזיונה והשפלתה המיידיים על ידי עוברי אורח ,הרואים בה איום : כמה מהם נצמדים ,בחסות ההמון ,לעכוזה של ויקטוריה, אחרים חופרים בבשרה ,תחת לשמלתה, בצביטות תאוותניות .

נראה כי תימות דומות מדריכות את מחברת "אהבה בצפת" ( שושנה שבבו ) . אף כי צפת של תחילת המאה - על סמטאותיה המפותלות , נוף ההרים המרהיב שלה ,והפשטות הצלולה ,הכפרית , של חיי הקהילה היהודית הספרדית שבתוכה - מתוארת עי המחברת עקרונית באמפטיה רבה , נראה כי היא מוצאת טעם לפגם ביחסה  של הקהילה לנשים .

 עי הצבתה של אנלוגיה מחוכמת ,מתארת המחברת את הפגם המוסרי של הקהילה הצפתית באופן המעלה על הדעת ,כי דיכוי האישה הוא טבעי לסדר הקהילתי ,ממש כשם שחילופי עונות השנה טבעיות לסדר העולם .

זה מתחיל עם אידיליה סטריאוטיפית של אביב :

: …” אביב רינה.  …נתעורר העולם . פרפרים , תרנגולות ,צפרים , דבורים ,יונים – הכל בשיר אביב ……עברה השירה ופשטה בשדות , שנתהדקו במרבדי אביב …" .

אך עד מהרה מסתבר שהאביב הוא עונה אידיאלית  לגברים בלבד ,שכן כשיוצאת שירת האביב מן השדות ומגיעה עדי צפת העיר ,היא מתגלגלת בשירת הפסח , שהוא , אליבא ד' מחברת אמנם חג החרות לגברים ולילדים , אך חג עבדות הנשים :

"חג הפסח הולך ובא . עבור ברחובות העיר וראהו בכל נורא ותיו …..

…כל אישה מסיידת את ביתה במו ידיה. מי מבשלת ומי מגעילה כליה ומי בוררת את הכשרה לשם עשיית המצה ….

…אם לנשים הפסח הוא חג העבודה, לילדים הוא חג השעשועים והבטלה..

( שם עמ 64 ) .

זאת ועוד "אהבה בצפת"  יוצר דיכוטומיה ברורה בין עולמם של הגברים לעולם  הנשים בחברה הצפתית .באופן שמצביע מידית על דיכוין של נשים בקהילה , מעמיד הרומן במוקדו הדרמטי שתי נשים הסובלות מהתעמרות :  אורו , ובתה היחידה אסתר . אורו ,בת לאצולה מקומית ,שחותנה עם העילוי העני ,שלמה , שהפך לחכם ,נאלצת להשלים עם העובדה שבעלה ,החכם המזדקן,  נושא צעירה, כאישה שנייה .אמנם ,הסיבה הרשמית לביגמיה , היא אי יכולתה של אורו ללדת בן זכר , אך המחברת רומזת גם לממדים אינסטרומנטליים פחות של צעד זה ,כשהיא משכילה לתאר את תשוקתו של חכם שלמה ל"ראותה" , היתומה הצעירה ששודכה לו ,כמו גם את קוצר רוחו לממש את תאוותו אליה .

 נראה כי מצבה של אסתר היפה , בתה של אורו ,הגיבורה המספרת של הרומן  מסובך לא פחות . זו משודכת ,כנגד רצונה, לחכם יוחנן, אברך במיטב  שנותיו  ,גרגרן ,כעור ,גס רוח וכבד בשר .

אסתר ,נערה מחונכת , שהפנימה היטב את מעמדה הנחות ,מנסה בכל ליבה לאהוב את חכם יוחנן ( עמ 68 ) : "ניסתה לייפותו בעיניה :חוננה אותו בקול ערב ונימוסים יפים ,העלימה את עיניה מיריקותיו וחוטמו המלא טבק " , אך העלבון שביחסו האינסטרומנטלי של חכם יוחנן אליה ,החרות שהוא לוקח לעצמו לנהוג בה בגסות  - הוא למשל צובט את שוקה בתאוותנות , באחד המפגשים הראשונים ביניהם - מכריעים את הכף לטובת מרד המרד הנשי החותם את הרומן - בריחה של אסתר אל עתיד טוב יותר ,עם סלמון, הדמשקאי ,גבר צעיר ,מקסים ומשכיל .

אך אם סיומו של  "אהבה בצפת “ ,רומן שחובר באמצע המאה ,חושף כי לדידה של המחברת,  חופש נשי הוא החרות לבחור את המדכא , הרי בעיני מחברי  רומנים שנכתבו מאוחר יותר ,אין זה מספיק .האידיאל שאלה מציבים הוא חופש מוחלט,  כולל אופציה למימוש עצמי .

אידיאה זו מוצאת עצמה בדרך כלל מעומתת עם המציאות הפטריאכלית של  החברות המזרחיות המתוארות ברומנים , ובמקרים מסוימים מקשה על הגיבורים הישראלים , המשתוקקים עקרונית לזהות אלטרנטיבית ,להזדהות איתן .

הגיבורה של מקלט בבבלי(  יצחק גורן )  ,למשל ,חלי דה סילווה , ילידת עיראק ,שעלתה ארצה כילדה ,היא  אשת קריירה מודרנית המלמדת משפטים באוניברסיטה .בעיצומו של הטיפוס המייגע במעלה הסולם החברתי ,קורה לחלי דבר מטריד - תודעתה התרבותית האתנית ,שהעדיפה להדחיק במשך השנים - מתעוררת .

 כחלק מהדרך להשתחררותה מההגמוניה שקנה לו השיח הציוני על  תודעתה ,נוסעת חלי לטיול במצרים . מצרים אכן כובשת אותה ,חלי מרגישה בבית .אך ספר מצרי אחד מעיק בו היא נתקלת - רומן ,שכתבה סופרת מצרייה פמיניסטית ,ושנאסר לפרסום שום שהוא חושף את דיכוייה האכזרי של האישה בחברה המצרית – טורד את מנוחתה ,ופוגם באפופייאה המזרחית שלה .קריאה בו גורמת לחלי ,לבסוף , להעדיף את זהותה הישראלית – ציונית הקודמת : 

"קסמי המזרח ,אמרה לעצמה , אבל היחס המשפיל כלפי האישה במזרח ,אין לו כפרה . ברוך שלא עשני ערבייה מוסלמית . … עלי להקדיש את עצמי להגן על נשים יהודיות וערביות .זאת אעשה . חסל סדר מזמוזים אקדמיים "

( שם עמ 223 .)  

ב"את הירח של חיי" ( זמירה רון ),רומן נוסף שבחר להעמיד אישה במוקדו , המחאה כנגד דיכוי האישה בתרבות המזרחית המסורתית בולטת אף יותר .מול החיים המשוחררים והעצמאיים שמנהלת רונה , הגיבורה המספרת  ,במציאות הכאן ועכשיו הציונית , מועמדים על דרך האנלוגיה הניגודית שלשה סיפורי חיים נשיים אלטרנטיביים , שנוהלו בסביבות תרבותיות מזרחיות : חיי אמה וסבתה של הגיבורה בבגדאד , וחייה של הגיבורה בילדותה . תיאור חיי אמה וסבתה של המספרת אכזרי במיוחד :  סבתה נרצחת בידי אביה,  על רקע חילול כבוד המשפחה ,ואילו אימה מנודה מן החברה היהודית של בגדאד וננטשת גוססת, למות , בשל תשוקה בלתי נשלטת לריקודי בטן  .

חיי הילדות של הגיבורה עצמה - שלמרות שנוהלו כבר בישראל ,התקיימו  במציאות תרבותית מזרחית ,מנותקת יחסית מתרבות כור ההיתוך הציוני- מתאפיינים בניצול ,בעלבון מתמיד ,שמקורו גם בעובדת היותה של הגיבורה ילדה –נקבה , יתומה מאם ,הנתונה לשלטונם הבלעדי של זכרים פטריאכליים   עריצים .