|
הפנתרים
השחורים – אחרי 30 שנה
ההיסטוריוגרפיה
הישראלית דחקה
את "הפנתרים השחורים" לשוליים
הזניחים ותייגה אותם כאירוע שלילי
בדרך כלל. כזה שכדאי לכולם לשכוח.
עדיין, שלושים שנה אחרי תחילת מאבקם,
ניתן למנות על אצבעות כף יד אחת בלבד
את החיבורים האקדמיים שפורסמו על
"הפנתרים השחורים". שום ספר לא
נכתב עליהם, מלבד האלבום האומנותי ,
מפעל חשוב של ביה"ס לצילום בראשות
אבי סבג. אין כוונתי כאן לשטוח
טרוניה, אלא לשאול מדוע? אינני מצפה
שמערכת החינוך תעסוק באופן רשמי
בתנועת "הפנתרים השחורים" או
במאבק המזרחי בכלל, כי אינני מצפה
לדבר וחצי דבר ממערכת החינוך. אבל
מדוע גם חוקרים, סופרים, משכילים
וארגונים מזרחיים מעדיפים להתעלם מ"הפנתרים
השחורים"? גם שלושים שנה אחרי,
חוששים רבים להזדהות עם מאבקם של "הפנתרים
השחורים", כאילו באמת מדובר במאבק
פרטי של חבורת נערים "לא נחמדים"
ממוסררה. פוליטיקאים מזרחים אוהבים
להדגיש: "אנחנו לא פנתרים שחורים".
רוצים לומר שהם כן נחמדים, כפי
שהתבטא אריה דרעי לא פעם בהדגישו שש"ס
היא תנועה חיובית השומרת על הסדר
והשקט ומונעת תסיסה ברחובות... כמה
פתטי.
היום
מפרספקטיבה של יותר משנות דור, ולאחר
התבוננות מחקרית מעמיקה, אני מבקש
לקבוע באופן ודאי: "הפנתרים
השחורים" היו "המפץ הגדול",
האירוע המחולל של המאבק המזרחי
בישראל. משם התחיל הכל והכל כבר
התנסח שם. ישראל עד מרץ 1971 הייתה
ישראל אחרת מזו שאחרי מרץ 1971. הייתה
זו ישראל שבה הדיכוי הכלכלי
והתרבותי של המזרחים התקבל לרוב
בהכנעה על-ידי המזרחים, מלבד
התפרצויות מרד קצרות שדוכאו מיד ביד
חזקה על-ידי השלטון ומשתפי הפעולה
המזרחים, כמו מרד ואדי סאליב ב-1959.
ישראל שלפני "הפנתרים השחורים"
לא הכירה במדיניות אי-השוויון שלה
והכחישה את יחסה המדכא כלפי המזרחים.
ישראל שאחרי "הפנתרים השחורים"
בשלושים שנה האחרונות, אינה יכולה
לטמון ראשה בחול ולהתכחש לדיכוי
הכלכלי והתרבותי, ההולך ומחריף
לדאבוני. היא נזקקת לתחבולות
ומניפולציות הרבה יותר מתוחכמות
מאשר סתם התכחשות בנגוריונית. תרומת
הפנתרים היא בהסרת המסכות וחשיפת
היחסים הכלכליים והחברתיים כשדה
מלחמה לכל דבר. היום אי-השוויון
המחריף הוא גלוי ובעלי ההון
והמתעשרים בני הדור השני מנהלים
מלחמה גלויה ונטולת מסכות נגד כל
מדיניות או התארגנות חברתית. זו רק
שאלה של זמן כמובן, עד שהמוני
העובדים המדוכאים ישיבו מלחמה.
והיום המזרחים כבר לא לבד.
"הפנתרים
השחורים" הפעילו אפקט רדיקלי ענק
על החברה הישראלית ואציין שלושה
תחומים מרכזיים של השפעתם: ראשית, הם
העניקו לגיטימציה והאצה, בצירוף
תנאים פוליטיים נוספים, לתהליך
יציאת המזרחים מהמרכז הפוליטי
ההגמוני בראשות מפא"י, אל האפשרות
היחידה האלטרנטיבית אז – הליכוד.
מרד הקלפיות ב-1977 היה נקודת הציון
המשמעותית של התהליך הזה. 1981 הייתה
נקודת השיא. אחר-כך המשיכה היציאה גם
מהליכוד אל אלטרנטיבה חדשה – ש"ס.
תחום שני הוא ההתעוררות התרבותית
המזרחית, שהחלה מיד לאחר מחאת
הפנתרים ונמשכה ככל שהתמוטטה
ההגמוניה של מפא"י אשר ייצגה את
הדיכוי התרבותי של המזרחים. ראשית
פרצה המוסיקה ואחריה, השירה, הפרוזה
ויותר מכל המחקר האקדמי. אחר-כך
הגיעו הקולנוע והאומנות. התחום
השלישי הוא השיח החברתי הרדיקלי.
הפנתרים קבעו למעשה את יסודות השיח
הזה בחיבור התקדימי שהם עשו בין
המאבק המעמדי-אתני המקומי, לבין
המאבק המעמדי (המרקסיסטי) והמאבק
האתני (השחור בארה"ב)
האוניברסאליים. יסוד נוסף הוא
החיבור בין שמאל כלכלי לשמאל מדיני
בישראל – הפנתרים השחורים היו
התנועה המזרחית הראשונה והאחרונה
שעשתה זאת במובהק.
אך
יותר מכל, אני מבקש לציין ולהדגיש את
אומץ הלב וההקרבה של חבורת הנערים
ממוסררה, סעדיה מרציאנו, צ'ארלי
ביטון, כוכבי שמש, ראובן אברג'ל, רפי
מרציאנו, אדי מלכא, קוקו דרעי ורבים
אחרים, אשר התייצבו מול כוחות הדיכוי
והתעמתו עם המדינה בראשות מפא"י
ברמה האידיאולוגית והפיסית כאחת.
עצוב לציין שמאז העימותים של "הפנתרים
השחורים" לא קמה אף לא תנועה
מזרחית אחת שהעזה לקיים עימות חזיתי
ואמיץ עם המדינה. מוטיב ההקרבה כמעט
שנעלם מחיי המאבק. ש"ס, למשל, לא
קיימה אף לא הפגנה אחת נגד מדיניות
אי-השוויון, ולו מן הסיבה הפשוטה
שהיא עצמה מפלגת שלטון נצחית השותפה
למדיניות זו. רק העימות הרדיקלי
האמיץ יכול לעורר תודעה ולהבהיר
למדכאים שהדברים לא יהיו עוד כתמול
שלשום. רק בזכות העימותים וההקרבה של
"הפנתרים השחורים", נפתח אפיק
התודעה של המאבק בשנות השמונים
והתשעים: יצירה תרבותית, חינוך,
פיתוח התודעה, העצמת הקהילות ועימות
אידיאולוגי אלטרנטיבי. הם שכבו
בשביל כולנו על הגדר וטרם אמרנו להם
תודה.
ההתכנסות
שלנו באוניברסיטה העברית בירושלים,
שלושים שנה אחרי תחילת מאבקם של "הפנתרים
השחורים", יחד עם גיבורי "הפנתרים
השחורים" ושותפיהם מתנועות השמאל
"מצפן", שי"ח ואחרות; היא גם
לצורך הכרת תודה וכבוד, אך אינה באמת
עניין נוסטלגי. זהו ניסיון אמיתי
לתקן את ההיסטוריוגרפיה הישראלית
והמזרחית ולמקם מחדש את מאבק "הפנתרים
השחורים" במרכז הזיכרון
הקולקטיבי והנרטיב האלטרנטיבי
המתהווה, כדי שישמש לנו ולדורות
הבאים מקור לימוד, הבנה ותודעה וחשוב
יותר – השראה להמשך המאבק, כי הדרך
עודנה ארוכה וקשה.
סמי
שלום שטרית
מרץ
2001
|
