|
"הם לא נחמדים": הפנתרים
השחורים וגולדה מאיר
13
באפריל 1971, משרד ראש הממשלה - פגישה
עם "הפנתרים השחורים":
רוה"מ
גולדה מאיר נענתה לבקשת "הפנתרים
השחורים" ופגשה ארבעה נציגים.
גולדה מתייחסת אליהם כאל מקרים
פרטיים ובעקשנות אינה מכבדת את
היותם מנהיגי תנועת מחאה, אך מכבדת
אותם בסיגריות מהחפיסה האישית שלה.
היא שואלת למצבם המשפחתי, הכלכלי
והחברתי, שנות לימוד, מקום עבודה, עבר
פלילי וכדומה. היא נוזפת בהם על
בחירת השם – "הפנתרים השחורים"
- שלדבריה שייך לקבוצה אנטישמית של
שחורים אמריקאים...
כשסעדיה
מרציאנו ציין בפני רוה"מ שלמרות
שנולד בישראל יש לו מבטא מרוקני כבד,
היא ענתה לו : "מה יש? ההיגוי שלי
יותר טוב?" ומרציאנו השיב לה
בתשובה מטפורית: "תני לי את ההיגוי
שלך וכבר אסתדר..." גולדה מבטיחה
לבדוק את טענותיהם ומבקשת מהם להיות
סבלניים ולהפסיק עם ההפגנות. אך כבר
בדרך הביתה, הם שומעים אותה ברדיו
מסכמת את הפגישה עמם במלים שהפכו
מטבע לשון במאבק המזרחי: "הם לא
נחמדים". להלן קטע מהשיחה
ההיסטורית הזו. נוכחים היו בשיחה השר
יגאל אלון, השר מ. חזני, ונציגי
הפנתרים: יעקב אלבז, רפי מרציאנו,
סעדיה מרציאנו, דוד לוי, ראובן אברג'ל.
לאחר שגולדה מאיר תחקרה
את אברג'ל על מצבו האישי בלבד, היא
פונה לשאלה שהטרידה אותה יותר מכל,
בעקשנות של חוקר:
"ג.
מאיר: מהיכן קיבלת את השם?
ר.
אברג'ל: מעצמנו. ישבנו וחשבנו, וישנם
כמה חברים שהגיעו יחד למסקנה...
שאנשים כמונו, או ספרדים שלנו ניסו
כוחות עצמם בכל מיני שמות, כגון פ"ש
(ג. מאיר: מה פירוש הדבר?) למען ספרדים
או עיראקים מפלגות שונות ניסו את
הדבר הזה ואיש לא שעה להם. אמרו שהנה
קם עוד אחד, שרוצה להגיע לכנסת על
חשבון המקופחים והמסכנים. לנו אין
סיכויים להגיע לכנסת. סבלנו וראינו
כל מה שעבר עלינו, כאשר לפני 22 שנה
חיינו על הגבול, ומאז הגענו ארצה
גרים אנו באותם תנאים עד היום הזה.
במשפחתי עשר נפשות ושבעה מאחיי
במוסדות לעבריינים. במקורו זה לא קרה
לנו ולא היה קורה שאחותי תהיה נערת
רחוב.
ג.
מאיר: איך הגיעתם לשם שלכם?
ר.
אברג'ל: ישנו ארגון "קטמון למען
קטמון" ועוד כמה וכמה ארגונים קמו
עד היום, וכולם נעלמו או נרדמו. השם
הזה פגיע ומעורר.
ג.
מאיר: מהיכן קיבלתם את השם הזה?
ר.
אברג'ל: זה שם פגיע.
ג.
מאיר: לא שמעתם על השם הזה במקום אחר?
ר.
אברג'ל: אנחנו יודעים עליהם שהם
תומכים ב'פתח' והם נגד יהודים.
ג.
מאיר: אם כן מדוע לקחתם שם זה?
ס.
מרציאנו: כי זה נתן לנו את המחץ,
לעורר את הרעש סביבנו, ושתהיה תגובה
למעשנו.
ר.
אברג'ל: לעניין השם, ייתכן שיש לנו 40
אחוזים מהאידיאולוגיה של "הפנתרים
השחורים" בארה"ב, שהיו גם
מקופחים, דפוקים והעובדה שהם אלימים
– אנחנו לא.
ג.
מאיר: הם גם אנטישמים.
ר.
אברג'ל: אנו מסורים למדינה ופטריוטים
ואוהבים אותה. עצם העובדה שאנו ערים
לבעיה המגבילה את הילדים שלנו
ואותנו, ורוצים שילד שצריך ללכת לצבא,
יוכל להיות בריא וראוי לשרת בצבא,
וצריך לטפח אותו בהתאם – מוכיחה על
כך. אני עקב העובדה שלא היה לי מה
לאכול, והייתי מסתובב ברחוב והולך
לשוק המכוניות, כדי לגנוב עגבנייה (ג.
מאיר: אבא שלך לא עבד?) בשנת 1952 נעשה
נכה. באנו ממרוקו בשנת 1948, ועוכבנו
באלג'יר, עקב המלחמה כאן. עם סיומה
הגענו לפרדס-כץ. במרוקו אבי היה
אינסטלטור. בארץ לא עבד בתחילה.
היינו בפרדס חנה, וישבנו שם חודשים
מספר. ההורים שלנו היו ממורמרים
וחיפשו מקום עבודה ומצאנו בירושלים
שכונה בשם מוסררה, שלא חיו בה אנשים.
פלשנו כמה משפחות לאותה שכונה,
חמישים מטר משם היה רחוב שבטי ישראל.
שיפצנו את הבניינים וגרנו שם. אבי
נכנס לבתים שבגבול, ולקח מה שהשאירו
הפליטים הערבים. אחד הימים נפל לו על
גופו חלק מהגג שהתמוטט, ושבר את
צלעותיו ומאז אינו עובד."
(מתוך:
"הפנתר השחור", ביטאון "הפנתרים
השחורים", מס' 3, 9.11.72).
|
