מרכז להפצת מידע
לשינוי חברתי (ע"ר 58-039-028-4)
סלון מזל – מונטיפיורי
30 ת"א 65134
03-5601465 www.salonmazal.org
הפנתרים השחורים
והיום –
ראובן אברג'יל מדבר
דיסק
בהוצאת סלון מזל
אנו גאים לבשר על הוצאה לאור
של הקלטה מדבריו של ראובן אברג'יל,
ממקימי "הפנתרים השחורים".
הראיון נערך בשלהי השנה שעברה כדי
להפיק לקחים מנוקדת מבט של פעיל
חברתי וותיק על המאבק המקומי לצדק
ושוויון. הראיון אינו נוסטלגי, ומכיל
ביקורת בונה שתועיל לאנשים היוצאים
לעימות עם מערכות אי הצדק, ונתקלים
בחומות האטימות המוכרות לכולנו.
ראובן מדבר על הרקע למאבק "בתחילה המאבק שלנו נבע מתוך הכאב האישי של
כל אחד מאיתנו". קבוצה קטנה
משכונת מוסררה מירושלים קמה להיאבק
על החיים שלה, מול מציאות שבה "הנציג
הממסדי היחידי שהכרנו היה השוטר עם
האלה". עם היציאה למאבק נתקלת
הקבוצה במעצרי מנע, הכפשות בתקשורת,
ואמצעי דיכוי ואלימות נוספים. "אנחנו
חשבנו שיש לנו בעיה בשכונת מוסררה.
עדיין לא הבנו שהבעיה חובקת את כל
מדינת ישראל. המדינה נכנסה לפאניקה
מייד עם ההתעוררות של התנועה כי הם
ידעו איזו תיבת פנדורה אנחנו הולכים
לפתוח".
מתוך כך עולה הדיון למצב
הנוכחי, לגזירות אכזריות המונפות על
מעגל מתרחב והולך של קרבנות לשיטה,
ועל ההתעוררות המתמהמהת של המוני
הנהרסים "במשך
53 שנות קיום המדינה, הממסד הצליח
בשיטות המתוחכמות שלו לפלג
אוכלוסיות לקבוצות ותתי קבוצות…החיכוך המתמיד גורם בכך לליבוי היצרים,
לליבוי שנאה, ולליבוי הכעסים בתוכם,
והקבוצה השלטת כל הזמן כאילו משליטה
סדר בתוך הקבוצות האלה, והיא שקובעת
את סדר היום הציבורי מתוך כח השיפוט
שלה מלמעלה".
עבודתם הבזויה
של אמצעי התקשורת הממוסדים בהכפשה
חסרת תקדים של התנועה הצעירה, ראויה
לבחינה מעמיקה. מתוך ביקורת התקשורת,
מגיע ראובן לצורך בהעמדת אמצעי
תקשורת עממיים עצמאיים מתוך המאבק
"הסיסמאות והגפריטי שלנו, הן שתי
מילים או שלוש על הקיר וזה אמר המון. 'די
לעוני'. את זה אמרתי מתוך הבטן…לא ידענו הרבה מה לכתוב, אז כתבנו
'הפנתרים השחורים קוראים לכם לבוא
לכיכר ציון'. מה יהיה בכיכר ציון? לא
יודעים, אבל אנשים באו. באו אלפים.
נכון שלא יכולנו להגיע לכל הבתים
במדינה…אבל עצם הרצון שלנו להוציא עיתון, גם אם
הוא יצא ב 500 עותקים, זה רק מראה על
הצורך הנפשי של קבוצה הנאבקת על
החיים שלה אל מול מערכת דורסת".
ההישגים של
הפנתרים ניבטים בחשיפה בלתי מתפשרת
של הגזענות הממסדית כלפי בני עדות
המזרח. ראובן מדגיש כי למרות שהמצב
כיום נראה הרבה יותר גרוע הרי הוא
רואה את ההישג העיקרי בכך ש"קבוצה
שיושבת על הגדר, ומקבלת החלטה, ועושה
מעשה, ויוצאת למאבק של כל העם, על
נושאים קרדינלים, עם רוח מהפכנית.
הלוואי שיקומו היום עוד עשרות
קבוצות שכאלה. אם אתה מודה במחלה
ומכיר בה אתה באמצע הדרך לריפוי."
את הראיון הקליט
רוני ערמון לצורך ספרו "התעוררות
לפעולה ישירה" שנמצא בהכנה לדפוס.
לאחר שמיעת ההקלטות נולד הרעיון
להוציא אותן על דיסק שיאפשר את
שמיעתם. רוני ערך את ההקלטות, סמי
שלום שטרית תרם חומרים כתובים, הצלם
מאיר ויגודר ובית הספר לצילום
ממוסררה תרמו צילומים, שרון רהב
עיצבה את הדיסק ואת העטיפה, וסלון
מזל מפיץ את הדיסק בעלות של 10 שקלים.
ניתן גם לשלוח לנו 20 ש"ח ולקבלו
דרך הדואר בתוספת חומרים מהמקום.
סלון מזל הוא
מרכז להפצת מידע לשינוי חברתי. במקום
ספריה ומכירה של ספרות, דיסקים,
וקלטות וידאו, הנושאים חומרים
הקשורים לשינוי חברתי ויצירה עצמאית,
ומרכז קהילתי קטן המארגן מפגשים
ופעילויות על נושאים שונים, גלריה
לאומנות, ומרחב פתוח לקבוצות
הצריכות מקום להיפגש. המקום פועל שלא
למטרות רווח, והכנסותיו משמשות
לכיסוי הוצאותיו.
זו אינה נוסטלגיה.
ראובן אברג'יל, ממקימי תנועת "הפנתרים
השחורים" מספר על המאבק. הפערים
בין עניים לעשירים מתעצמים והולכים,
ומיליוני אנשים קמים ברחבי העולם
להתנגדות לעריצות. מתוך המאבק
הגלובלי הגעתי למקומי, לשאול היכן
הפעולה הישירה, איך האנשים הנרמסים
ממשיכים בשגרה, מדוע אנו מאשימים את
עצמינו במקום לקחת אחריות?
זה אינו מבט מהעבר. פגשתי את
ראובן בבית קפה קטן בירושלים כדי
ללמוד מנסיונו, לחשוב, להתעורר.
ראובן מספר על קבוצה של אנשים
שהתעוררה למאבק על החיים שלהם.
התגובה הממסדית –
שוטרים סמויים, אלות בהפגנות, הכפשה
בעיתונות הגזענית – הבהירה
שהם חדרו לשורשי השיטה.
למדתי שהמאבק המזרחי אינו
מאבק בשביל קבוצה מסויימת, אלא למען
חברה שכוחה הוא במגוון התרבויות,
השפות, והשורשים, למען אדם שלא יגדע
את שורשיו אלא יצמח מתוכם ויפרה את
סביבתו, לחברה ללא אלימות ממסדית,
גזענות, והרס מקורות הקיום, לאדם
שאינו מוותר על החירות גם כאשר
הכבלים חונקים את גופו.
מתוך
"הפנתרים השחורים –
אחרי 30 שנה" / סמי שלום
שטרית
ההיסטוריוגרפיה
הישראלית דחקה את "הפנתרים
השחורים" לשוליים הזניחים ותייגה
אותם כאירוע שלילי בדרך כלל. כזה
שכדאי לכולם לשכוח. אינני מצפה
שמערכת החינוך תעסוק באופן רשמי
בתנועה או במאבק המזרחי בכלל, אבל
מדוע גם חוקרים, סופרים, משכילים
וארגונים מזרחיים מעדיפים להתעלם מה"פנתרים
השחורים"?
היום
מפרספקטיבה של יותר משנות דור, ולאחר
התבוננות מחקרית מעמיקה, אני מבקש
לקבוע באופן ודאי: "הפנתרים
השחורים" היו "המפץ הגדול",
האירוע המחולל של המאבק המזרחי
בישראל. משם התחיל הכל והכל כבר
התנסח שם. ישראל שלפני מרץ 1971 הייתה
שונה מזו שאחרי מרץ 1971. הייתה זו
ישראל שבה הדיכוי הכלכלי והתרבותי
של המזרחים התקבל לרוב בהכנעה על ידי
המזרחים, מלבד התפרצויות מרד קצרות
שדוכאו ביד חזקה על ידי השלטון
ומשתפי הפעולה המזרחים, כמו מרד ואדי
סאליב ב- 1959. ישראל שלפני ה"פנתרים
השחורים" לא הכירה במדיניות אי-השוויון
שלה והכחישה את היחס המדכא כלפי
המזרחים. ישראל שאחרי ה"פנתרים
השחורים" בשלושים השנה האחרונות,
אינה יכולה לטמון ראשה בחול ולהתכחש
לדיכוי הכלכלי והתרבותי, ההולך
ומחריף לדאבוני. היא נזקקת לתחבולות
ומניפולציות הרבה יותר מתוחכמות.
תרומת הפנתרים היא בהסרת המסכות
וחשיפת היחסים הכלכליים והחברתיים
כשדה מלחמה לכל דבר. היום אי השוויון
המחריף הוא גלוי ובעלי ההון
והמתעשרים בני הדור השני מנהלים
מלחמה גלויה נטולת מסכות נגד כל
מדיניות או התארגנות חברתית. זו רק
שאלה של זמן כמובן, עד שהמוני
העובדים המדוכאים ישיבו מלחמה.
והיום המזרחים כבר לא לבד.
יותר
מכל אני מבקש לציין ולהדגיש את אומץ
הלב וההקרבה של חבורת הנערים
ממוסררה, סעדיה מרציאנו, צ'ארלי
ביטון, כוכבי שמש, ראובן אברג'יל, רפי
מרציאנו, אדי מלכא, קוקו דרעי ורבים
אחרים, אשר התייצבו מול כוחות הדיכוי
והתעמתו עם המדינה ברשות מפא"י
ברמה האידיאולוגית והפיסית כאחת.
עצוב לציין שמאז העימותים לא קמה אף
לא תנועה מזרחית אחת שהעזה לקיים
עימות חזיתי ואמיץ עם המדינה. מוטיב
ההקרבה כמעט שנעלם מחיי המאבק. רק
העימות הרדיקלי האמיץ יכול לעורר
תודעה ולהבהיר למדכאים שהדברים לא
יהיו כתמול שלשום.
|
