|
ויקי
שירן - לפענח את הכח
בא
לי לצעוק: אני פרחה
סמי
שלום שטרית - בקומה זקופה
סימון
ביטון
"הקשת
הדמוקרטית המזרחית" ותנועת "אחותי
– למען נשים בישראל" אבלות, המומות
וכואבות על מותה בטרם עת של ד"ר ויקי
שירן.
|
איריס
מזרחי
ובמותה
נתנה לנו חיים
18.3.04
ויקי
שירן ז"ל הלכה לעולמה והשאירה אחיות
המומות וכואבות.
לא
היה זמן לעכל, לא היה זמן להסתגל, לשאול
שאלות או לקבל תשובות.
חלל,
חדר ריק. וכאב של נשים, של אחיות לדרך.
בחודשים
האחרונים תהיתי לא פעם אחת בתוך ההתכתבות
של אחותי איפה ויקי? איך זה שהיא לא
מתערבת, מורה, מכוונת, מחדדת את השאלות
שנשאלות בתוך ההתכתבות. לאט לאט זרמו
השמועות על מחלה, על החלמה ושוב שמועות על
מלחמתה לנשום לבד את נשימתה האחרונה.
האחיות שתקו בדיוק כמוני והשתיקה הייתה
חזקה וצועקת בין שורות ההתכתבות של אחותי.
עכשיו
אחרי ההלוויה, בימי השבעה על ויקי, השריר
שהחזקנו וכיווצנו חזק לא מסוגל להביא
עצמו להרפיה כי כואב מידי וקרוב
מידי, ובכלל איך אפשר לחשוב על ויקי בעבר
ולכתוב "הייתה", "לימדה", "דחפה",
"אתגרה", זה פשוט נשמע לא טבעי, לא
נכון, מזעזע כואב ומפחיד.
כואב
לנו אז אנחנו מכווצות שרירים ודוחפות את
הכאב פנימה, הכתפיים נופלות ההרגשה היא
של דיכאון בלבול ופחד.
חשבתי
לעצמי ויקי לא הייתה רוצה שניפול לתהום
הכאב הפחד והדיכאון.
אנחנו
חייבות להרים את הכתפיים לנשום עמוק
להרגיש אותה קרוב כי היא קרובה ולשחרר
אותה ואותנו כי במותה ציוותה לנו חיים.
יש
לנו את הדרך בה האמינה ויקי ובה
אנחנו מאמינות. עוד עבודה רבה לפנינו
לפני שנוכל לשבת רגל על רגל וליהנות
מהפירות של העצים שהיא עזרה
לנטוע.
ויקי
שירן, יהי זכרך ברוך.
הרוח שלך מתעצמת עכשיו, מעצימה
ודוחפת אותנו לכיוון האחד שהוא החופש.
החופש לחיות, החופש לבחור החופש להיות.
ויקי
יקרה,
קשה
לכתוב. היה יותר קל סתם לשוחח בטלפון או
להעביר אימיילים תכליתיים כאלה. מקווה
שאת מחלימה. הים טוב לנפש ולשקט.
מתפללת
בשבילך, כל יום, כשאני מוצאת את הפינה
השקטה של קריאת התהילים. מקווה שתחלימי,
שם למעלה. תמצאי מרפא לפצעי טראומות
הקיום של אישה מזרחית בישראל.
את
חסרה לי. את חסרה לכולנו ב"אחותי".
השיחה האחרונה שלנו, על הפמיניזם המזרחי
והשלום, בשבת הראשונה של ינואר, בבוקר,
כשיכולת רק ללחוש, הייתה כל כך קצרה
ומדויקת. אני תמיד נדהמת כשאני קולטת איך
את מצליחה לתמצת כל כך הרבה ידע, חוכמה
וברק מבלי שהמסר יאבד את פשטותו הרהוטה.
מהאימיילים הרבים שקיבלנו מתגשם חזונך, ו"אחותי"
תופשת את המקום הראוי לה אל מול
האשכנזיוּת הישראלית האקסקלוסיבית של
שיח השלום העכשווי.
תשמחי
לשמוע, שהתלמידות בתכנית המקורית (והנועזת,
אל מול המצאי המקומי...), ללימודי מיגדר,
שהקמת ב"בית ברל", מתרככות ונפתחות
הן אל עצמן והן אל כל הסוגיה של מיקומן
ביחסי הכוח בחברה הישראלית.
נתת
לי פעם עצה טובה –
לא להרצות מהדף, אלא לספר את מה שיש לי
להגיד. אבל ההיעדרות שלך כל כך כואבת,
סכינים חותכים, כך שאי אפשר לספר, ככה סתם,
את מה שיש לי להגיד. סליחה.
בקורס
על מנהיגות נשים בתכנית של מדעי החברה,
התלמידים/ות קיבלו לחופשת הסמסטר לקרוא
את ניתוח המאמר המסכם את עמל חייך: "פמיניזם
מזרחי: לפענח את הכוח, לברוא עולם חדש".
הם כותבים את קרעי הסיפור האישי שלהם/ן
לאורו.
מקווה
שיום אחד, בקרוב, יצא ספר עם המאמרים
השנונים שכתבת בטור שלך ב"ידיעות".
כשאני במצב-רוח אינטלקטואלי מחורבן, אני
פונה, כדי להתעודד, למאמר שכתבת ב"העיר"
כתגובה על הגיליון של "האשכנזים –
מהבונקר", שהתבכיין על "ים הדמעות"
שלנו. מילותייך חדות העוצמה שם בעלות
השראה לכולנו.
וכשאני
כותבת כעת, אני מבינה שוב, שתמיד היית לנו
מודל למעורבות פמיניסטית חברתית-אינטלקטואלית,
ללא פשרות, אך עם קואליציות של שוויון
ותיקון היסטורי, מאז ימי תמ"י ועד השבר
של הסוף.
וקשה
לי לכתוב את כל הדברים השכלתניים
האלה כעת. אבל לא למדתי איך לדבר אתך בשפה
אחרת, כזאת של רגשות. אך מבעד לרעיונות
ולאקטיביזם תמיד חשתי כמה את אתי, איתנו,
תומכת, מעודדת, אוהבת, מעבר לכל המילים
הנאות על תיאוריה פמיניסטית ופוליטיקה
מזרחית. תודה.
הנוכחות
שלך עם אימא אחת, מזרחית מוחלשת, שם, בלשכה,
מול פקידות הסעד לסדרי דין, הייתה מועטת
מילים, אך רבת כוח. הן לא העיזו להתעמר בה,
וגם הבינו רטרואקטיבית, שהלך עליהן,
כשמשכת אותן לשיחת חולין על סנדלים
אדומות ולק אדום בציפורניים של הרגליים
ועל ההורוסקופ. הסיקוואנס הממזרי הזה היה
גדול!
אני
מקווה שטוב היה לך, בחודשים האחרונים,
כשאת מוקפת בבנות ובשירן. בתמונות שלכם,
התלויות בדירה, אתם נראים כל כך דומים, את
ושירן. כמו שני סלעים איתנים ששרדו את
תהפוכות מזג האוויר ורעידות האדמה.
קחי
חיבוק. ועוד אחד משהין. עם תודה ממנו על
האירוח והחביתות. הבית שלך, עמוס הספרים,
הסביר פנים ומעיינות כיבוד, קפה ותה
לכולנו.
הכעס
הרב, שנאצר בך עוד מהילדות הצפופה ב"התקווה",
שאילצה אותך לצאת לעבודה במשרה מלאה מגיל
13, וללמוד, טרוטת עיניים, בערבים. סירובך
העקבי להשתפל בפני
הביורוקרטיה והאידיאולוגיה של
הגזענות. הכעס הזה, אותו לא יכולת לפרוק
עד תום, כילה לך בסוף את הגוף. אני, הלומת
אבל, וכולנו, מעריצות את הנשמה הלוחמת שלך,
שהמשיכה ותמשיך להיאבק בעד צדק חברתי
בשבילנו, גם כאשר כלה הגוף.
היי
בטוב. חזרי אלינו מהר. קשה לכולנו עם הפער
שנוצר בלעדייך.
שלך,
סמדר
|
