סמי שלום שטרית

 בדד, עד מתי אלוהי[i]

15 שנה למותו של זוהר ארגוב. הסוחרים כבר מחזרו כל צליל ותמונה אפשרית שלו אלפי פעמים. היה סרט והיה אלבום, היו פסטיבלים ותחרויות כשרונות צעירים, ועכשיו שמעתי שיוצאת סדרת וידאו של האחים ראובני. ראינו דור שלם של זמרים שגדלו על זוהר וכולם עברו חלפו וזוהר עוד שם. מה היה בו בזוהר ארגוב, מלבד הדרך בה בחר לעזוב אותנו, שהפך אותו נצחי כל-כך. אני חושב שהכל קשור בראשוניות שלו ושלנו. זוהר ארגוב היה הפנתר השחור של המוסיקה המזרחית-הישראלית. לציון 15 שנה למותו אני חוזר למאמר שכתבתי לפני חמש שנים. אני מזמין אתכם לכתוב לפינה של זוהר כאן בקדמה, רשימות, מאמרים, ובכלל על מוסיקה מזרחית. 

 בדד - זוהר ארגוב השיר

קולו הענוג של זוהר ארגוב מתנגן עכשיו באזני דרך הסי. די. רום של המחשב שלי. כמה אנטי רומנטי אני אומר לעצמי, ובכל זאת זוהי הדרך היחידה שמצאתי לחבר את יקרות גלי קולו המצמרר אל קצות אצבעותיי הרועדות על המקלדת. היום כבר לכל אחד זוהר משלו, וישנו כבר זוהר הלאומי, והיה מחזה והיה סרט ומרתונים אינסופיים בכל תחנת רדיו אפשרית. אני, עם כל הכבוד, שומר בקנאות  את זוהר ההוא, הדחוי, המחתרתי כמעט, זוהר של הקסטות והמועדונים המזרחיים. זוהר שבגלי צה"ל שיחקו פריסבי עם התקליטים שלו. זוהר ששכב על הגדר הדוקרנית עבור דור שלם של זמרים מזרחים. זוהר שהיה צריך למות כדי שיאהבו אותו. זהו זוהר הפרטי שלי.

לא מזמן הבאתי בפני תלמידי נושא קלאסי לשיעור כתיבה יצירתית: בדידות. נכנסתי לכיתה ורשמתי על הלוח בגדול את המלה: בדד. זה הספיק. כמו מישהו נתן איזה אות קסום, וכולם פצחו בשיר במקהלה אדירה: "בדד, במשעול אל האין,  בדד, בנתיב ללא כלום... בדד אלך גם תפילה אין לי, בדד בלי עתיד בלי תקווה בלי חלום."  אחת התלמידות ניגשה ללוח ורשמה את כל מלות השיר. אני לא יודע אם ראו לי את הלחלוחית בעיניים. "בדד", מלה קטנה שהפכה קוד תרבותי המקפל בתוכו עולם שלם. הרי יכולתי לרשום "בדידות" או "בודד". ויכולתי גם להשמיע את השיר בטייפ. והתלמידים האלה, צריך לזכור,  היו עוללים כשזוהר ארגוב נפל במערכה התרבותית.

קשה לי מאוד לכתוב על זוהר ארגוב, כי מוטיב הבדידות אשר ליוה את חיו מוכר לי כל-כך. קשה לי כי הביוגרפיה הקצרה של זוהר ארגוב ליוותה את התפתחות התודעה המזרחית שלי. הייתי בן עשרים כשהוא הופיע עם הפרח בגני. שבע שנים אחר-כך הייתי עם מספיק תודעה להבין מדוע תלה את עצמו. קשה לי כי כמו רבים, גם אני נושא עמי מידה מסוימת של תחושת אשמה. אשמה על השתיקה הארוכה מדי מול הדיכוי התרבותי של המזרחים.

 אי-אפשר להבין את מה שהתרחש כאן במוסיקה הישראלית מבלי להבין את גודל הקורבן של זוהר ואולי הכרחיותו הטרגית. מלבד הברירה הטבעית של שלמה בר בראשיתה, בסך-הכול הייתה כאן שממה גדולה. פוליקר עוד לא שר יוונית וגבריאלוב עוד לא שר טורקית. עד אז כולם חששו מקללת 'העדתיות' שהדביקו האשכנזים בכל דבר שאינו דומה להם. אפילו בכרם שרו בעיקר שירים רוסיים מסולסלים. זוהר פרץ את הדרך.

זוהר ארגוב מייצג עבורי דור של מוסיקאים וזמרים מזרחים עקשנים ומתמידים שהחזיקו את הגחלת בשלושת העשורים הקשים ביותר לתרבות המזרחית. הם שרו בחאפלות פרטיות, בבתי-כנסת, בחתונות ובמועדוני לילה. הם סילסלו בכיף וללא לאות בעוד רוב בני דורם המזרחים ניסו להתקבל ללהקות צבאיות או לעשות רוקנ'רול במקלט השכונתי (הרוקנ'רול היה גם הוא סוג של מחאה מזרחית נגד המכבש הבן-גוריוניסטי. מהמחאה הזו יצאו גדולי הרוקרים בישראל). אוהבי השירה והמוסיקה המזרחית  סירבו להימחק תחת המכבש התרבותי האשכנזי. הם הקליטו בתת תנאים את תקליטיהם הראשונים. הם נדחו בבוז על-ידי השלטון התרבותי וערוצי התקשורת שלו. אבל לא לכולם ולא לעולם חוסן, קשה לחיות עם תחושת הדחייה זמן רב.

רבים נשברו וכדי לנסות ולמצוא חן הם ניסו להתקרב, קצת במלים, מעט במוסיקה. ללא הועיל. שתי דוגמאות טובות (ואני מעריץ את שניהם) הם אבנר גדסי ונסים סרוסי שכלל וכלל לא שרו מזרחית ובכל זאת נשארו בחוץ. נסים סרוסי הוציא תקליט שלם על מלחמת יום כיפור ואפילו כיכב בסרט. הוא נעלם. אהובה עוזרי שרה "שירים לאומיים" ונעלמה. לולא המצאת הקסטות הם לא היו מגיעים גם אל השכונות והעיירות. קדמו לזוהר ארגוב דקלון ובן מוש בצלילי הכרם, אך גם שם הצלילים היו עדיין תימנים למלים של אלתרמן. זוהר ארגוב היה הראשון שלא עשה חשבון לזהות הצברית האשכנזית והכניס את כל המאוולים האפשריים, המרוקאיים, המצריים של פריד, התימניים, למוסיקה הישראלית. אין לי שום ספק שזוהר ארגוב רק החל לגרד את קצה קרחון הפוטנציאל הענק שלו רגע לפני שצנח מטה. משהו מהפוטנציאל הזה אנו רואים בעשור האחרון בפריחה הגדולה של המוסיקה המזרחית, עדיין בשוליים של הדיקטטורה התרבותית האשכנזית, אך היא כבר נשמעת חזק בערוצי תקשורת אלטרנטיביים רבים. היום איש לא יוכל להחזיר את הגלגל לאחור. הוא שועט קדימה. אלטרנטיבה היא תמיד הכלי החזק של המדוכאים.

 בעניין הזה נכשלה המהפכה הציונית כשלון גדול. כמו מהפכות רבות בהיסטוריה, היא למדה שאי אפשר להרוג את רוחו של האדם, לפחות לא של כל בני האדם. הנה למשל אני יכול לספר את סיפורה של משפחתי מאז עלייתנו לישראל באמצעות המוסיקה. ניתן לראות בסיפור את קבלת דין המחיקה התרבותית בתחילה, עם קיום מינימלי במחתרת, ואחר כך את הניסיונות להתרומם מחדש, ולבסוף ההתנערות וההתעוררות. אחד הדברים הבולטים שאני זוכר בשנים הראשונות בביתנו המצומק באשדוד היה הרדיו-פטיפון הגדול שעמד בסלון במקום שהיום מניחים בו את הטלוויזיה. ראשית היו התקליטים שהביאו הורי ממרוקו: פריד, עבד אל-חלים, פירוז, עבד אל-וואהב, אנריקו מסיאס הצעיר וכמה שנסונים צרפתיים. בנוסף לכך אני זוכר את הסעודות וההילולות הצנועות, עם הפיוט והנגינה. תוך שנים מעטות החלו להופיע תקליטים אחרים: להקות צבאיות וכל מיני צמדים ושלישיות מפורסמים מקול ישראל. אחר-כך, ואף אחד לא זוכר מתי, נעלמו התקליטים הערביים באיזה ארון נסתר. שנים רבות לא ראיתי אותם. העמדנו פנים שהתחברנו לאלברשטיין ואיינשטיין ולחבורות זמר החציר והשיבולים.

אבל בחתונות המשכנו לשמוע את ריימונד ומואיזו, בערגה וגעגועים. כשהגיעו סרוסי וגדסי בקלטות, משהו ניצת בתוכנו. אחר כך צלילי הכרם, העוד, קריזה של שלמה בר וזוהר ארגוב והתאבון המזרחי נפתח כמו שפותחים סכר ומציפים את הכול. אחרת איך אפשר להסביר את שלל הלהקות המרוקאיות הצעירות כמו שפתיים, את אביהו מדינה, עופרה חזה, זהבה בן, חים משה, עופר לוי ורבים אחרים, איך אפשר להסביר את פוליקר וגבריאלוב. איך אפשר לתפוס ללא שלמה בר את הופעת כל להקות המוסיקה המזרחית הקלאסית כמו בוסתן אברהם ואנסמבל מזרח מערב, וכמובן יותר מכולם התזמורת האנדלוסית הישראלית שהיא אחד הדברים המרגשים שקורים לנו היום. האם אחינועם ניני המוכשרת הייתה מעזה להתחבר בחזרה אל המזרחיות של עצמה דרך הג'אז המקסים שלה, ללא פריצת הדרך של 'השוכבים על הגדר' האלה.

 היום כמובן רכשנו מחדש את גדולי המוסיקה הערבית על גבי תקליטונים. האשכנזים נתנו את ההכשר תחת התווית: 'מוסיקה אתנית'. כמובן, היום כל העורכים המוסיקליים האשכנזים יודעים משהו על המוסיקה המזרחית. היום יש ערוצים מסחריים בטלוויזיה וצריך למכור פרסומות גם למחצית המזרחית של העם. המוסיקה המזרחית עוברת מיסחור, כפי שקרה למוסיקה השחורה בארה"ב. תאוות הבצע כנראה חזקה יותר מכל רגש עליונות והתנשאות. עובדה, שמענו שאיש רדיו אשכנזי וותיק מאוד פתח תחנת רדיו מזרחית. ימות המשיח? לא כל-כך מהר. עדיין יעדיפו האשכנזים השולטים בכל אמצעי התקשורת, להציב בחזית את המוסיקה המזרחית כתוספת 'עדתית' לעיקר 'הישראלי'. וגם אז הם מקפידים להציג בעיקר את היוצרים הרדודים יותר והעיקר העינטוז והכפיים. רוצים לומר: הנה זה הפרצוף היחיד שלכם, עדיין.

אסיים בסיפור קטן. לפני כשנה צפיתי בסרט  זוהר יחד עם בני בן ה- 9. הוא נולד אחרי מותו של המלך. בסוף הסרט הייתה לו מסקנה נחרצת. אבא, הוא אמר לי, תדע לך שאם הסוהרים היו רוצים הם היו מצילים אותו. ואני נותרתי עם השאלה מיהם הסוהרים ומיהם האסירים בסיפור המזרחי. אני חושב שמוקד הטרגדיה שלנו הוא שהדיכוי הוליד בתוך כל אחד מאתנו  סוהר קטן והוא מסתתר שם עמוק. אולי זה כל מה שזוהר ניסה לעשות - לגרש את הסוהר הפנימי הזה מתוך נשמתנו. 

תגובה מאת: נעה אשכנזי

תשובה לנעה אשכנזי, מאת: סמי שלום שטרית