חולדאי, איש חינוך, חיסל את קדמה בקור רוח. הוא זכה בתמיכתו המיידית של שר החינוך יצחק לוי המבייש את התואר רב. איש נמוך רוח עם זקן, משרת עלוב של הפונדמנטליסטים היהודים ומאמין שהוא מנהיג אותם. חולדאי ולוי, צירוף פרדוכסלי לכאורה, חיסלו יחד את 'קדמה', 'קדמה' שהיה ועודנו, אחת התקוות הגדולות לחינוך בשכונת התקווה ובישראל בכלל.

היסוד לעיצוב תכניות הלימודים של קדמה, הוא כמובן מוטיב השחרור. כלומר, שחרור ביה"ס מהסד המגביל והמדכא של המדינה: מספרי הלימוד המקובעים, משיטות ההוראה הסמכותיות המובילות לשינון עיוור. והשחרור לבדו אינו מספיק, כי השאלות הן רבות: איך מלמדים ללא תכנית רשמית וללא ספרי לימוד מחייבים (textbooks)? איך שחרור כזה מסתדר עם בחינות הבגרות? האם ויתור על תכנית הלימודים הרשמית לא תבודד את התלמידים מהחברה ומהעולם? אולי לפני הכל נשיב על השאלה מהי בכלל תכנית לימודים? תכנית לימודים מחולקת לתחומים רבים, כמו ספרות, היסטוריה ומתמטיקה, וכל תחום מורכב מכך וכך נושאים ופרקים מסוימים מאוד של ידע. את הידע מנסחים "מומחים" בוועדות מיוחדות לכל תחום לימוד. חברי וחברות הוועדות האלה מחזיקים בסמכות להחליט אילו שירים של אילו משוררים נקרא ונלמד, אילו תקופות היסטוריות נלמד ואילו נגזרו לשכחה. עבודתם נגזרת מהתפיסה שפאולו פרירה מכנה "החינוך הבנקאי". כלומר, הילד נתפס כמעין "קוּפָּה" ריקה שהמדינה מוסמכת להפקיד בתוכה "תכנים וערכים", על פי האידיאולוגיה והאינטרסים הכלכליים והתרבותיים המשרתים את ההגמוניה השליטה. במלה פשוטה: דיכוי. לכן, השחרור הוא בראש ובראשונה מתכנית הלימודים הרשמית של המדינה.

העקרונות והמטרות של קדמה תל-אביב

קדמה מאמינה בפדגוגיה הדיאלוגית של החינוך, על-פי תפיסתו של פָּאולו פְרֵירֶה ("פדגוגיה של מדוכאים", הוצאת מפרש, ת"א, 1981. "פדגוגיה של שחרור" (עם אַיְרה שור), הוצאת ברירות, ת"א 1993). המורות והמורים על-פי תפיסה זו הם "מורים-תלמידים", כפי שהתלמידים במחשבה הזו הם "תלמידים-מורים". כלומר, בקדמה המורה מלמדת ולומדת והתלמידים לומדים ומלמדים. המורה אינה "יודעת כל" ולא מגיעה עם תכנית סגורה ומסוגרת אל התלמידים. המורה היא יותר מנחה ומלווה את התלמידים וכשכזאת היא חייבת להתמקד בהקניית כלים ולא מידע. כלומר, מיומנויות לחיפוש מידע, עיבודו, ניתוחו ועיצוב מידע חדש. כדי לעמוד במשימה הזו, בראש ובראשונה בית הספר הוציא משגרת ההוראה את "הטקסט בוק", כלומר את אותו ספר לימוד סגור שעיצבו "מומחים" לידע וערכים במשרד החינוך, ועכשיו המורה מתבקשת לעבוד על-פיו כאילו היה חוברת הפעלה.

קבוצות ההורים של קדמה, הן בשכונת התקווה בתל-אביב, הן בקטמונים בירושלים והן בקריית-מלאכי, כולן תולדה של עבודת מנהיגות ותודעה קבוצתית רבת שנים במסגרת ארגון ההורים הל"ה (הוועד הציבורי למען החינוך בשכונות ובעיירות הפיתוח). הורים אלה, בעיקר אמהות, התארגנו עוד לפני היוזמה של קדמה סביב שאלת החינוך הירוד בקהילותיהם והצורך ליטול יוזמה עצמית ולפעול למען תיקונו. קבוצות הורים של הל"ה קיימות ברחבי ישראל מאמצע שנות השמונים.

ביום השואה תשנ"ד, בבית-הספר קדמה בשכונת התקווה בתל-אביב שאז הייתי מנהלו, החלטנו לקיים לימודים וטקס ליום השואה עם ממד נוסף – הממד הכלל אנושי. כלומר לנסות ללמוד את הלקח האוניברסאלי של השואה היהודית. ללמוד ולשוחח על התנאים והנסיבות האנושיים שהביאו לצמיחתה של המפלצת האנושית הזאת, מעבר לגורם הרדיפה של יהודי אירופה הנוצרית. למדנו שבמהלך ההיסטוריה בתנאים ונסיבות דומות, צמחה מפלצת אנושית דומה אשר שיעבדה וחיסלה עמים אחרים, כמו האינדיאנים ביבשת אמריקה, האפריקנים שנסחרו לעבדות, הארמנים בראשית המאה, ועד רואנדה של שלהי המאה העשרים. העיקריים בתנאי דגירתה וצמיחתה של המפלצת כפי שלמדנו הם: חוסר סובלנות תרבותית, אפליה על בסיס גזעי ודתי, רדיפת כוח ובצע, בורות ופחד מפני השונה והאחר, רדיפה ופגיעה בחלש כדרך לביסוס העליונות של הרודף. שאלנו את עצמנו איך אפשר למנוע את כל אלה? איך בכלל מזהים את הסימנים למחלה החברתית הזאת?

בית-הספר קדמה תל-אביב הוקם בספטמבר 1994 בשכונת התקווה תל-אביב, על-ידי אקדמאים, מורים והורים במסגרת עמותת קדמה לחינוך עיוני שוויוני בישראל, אשר הקימה גם את קדמה קריית-מלאכי ואת קדמה ירושלים. קבוצת המייסדים, שכללה את שלמה סבירסקי, סמי שלום שטרית, שיקו (משה) בהר, רפי בן שטרית, נוגה דגן, מאיר בוזגלו, יוסי אוחנה, קלרה יונה, אלי שעיה, דודי מחלב, מוטי גרינואלד, הנרייט דהאן, אסתר אסולין, אלי עזריאל, צבי בן דור, אבנר בן זקן, ורבים אחרים, הייתה שותפה עוד קודם לביקורת גלויה וחריפה של מערכת החינוך הבלתי שוויונית בישראל.

אז אחזור על הדברים - כל מה שאומר כאן הערב מכוון בסופו של דבר למערכת החינוך כולה, שהרי ישראל לא נמדדת ב-99 אחוזי הבגרות של אליאנס בצפון ת"א, ולא ב-10 האחוזים של שכונת התקווה (וכאילו שהבגרות היא בכלל הישג פדגוגי... אבל נניח לזה כרגע), אלא בממוצע הישראלי שהוא 41 אחוזים בלבד. כלומר רוב מוחץ של תלמידי ישראל נשארים מחוץ למשחק הזה. מי הם? מה זהותם? בהמשך. במתמטיקה למשל ההישג של ישראל הוא אחד הנמוכים בעולם "המערבי". כלומר הפתרונות לעיוותים היסודיים של מערכת החינוך הם למען טובתה של כל המערכת על כל תלמידיה ומוריה, ולא רק לחלקי האוכלוסייה הסובלים ממנה היום, ערבים ומזרחים. בדור שלנו כבר אי אפשר לדבר על אשכנזים נגד מזרחים, כי הרי רוב המנהלים/ות והמורות באזורים המזרחים הם מזמן מזרחים המשרתים את אותן אידיאולוגיות בלתי-שוויוניות הגובלות בגזענות שהפנימו היטב בתהליך הדיכוי התרבותי שלהם עצמם.