איך קו רכבת ריק (אנשים ימשיכו לסוע במוניות – מילה שלי, ואם אתם לא מאמינים סעו לדימונה ותעלו על הרכבת לבאר שבע, מבטיח לכם יהיה נוח, תקבלו קרון פרטי) שלא יחסוך אפילו דקת נסיעה יעזור ליהוד הגליל ?

התפתחות היא תהליך מתמשך. אבל הזיכרון שלנו צר מלהכיל תהליך שלם, ובצורה מחוכמת לא מודעת אנחנו מצמצמים את הזיכרון למספר ארועים. אחד מהם הוא היום שבו קראתי את "פה ושם בארץ ישראל".

כשמישהו לא רוצה לדבר על עדן אברג'יל סימן שיש לו משהו להסתיר או לחילופין הוא שותק כדי להגיד

היתרון הגדול בזה שאנחנו חיים בהפרדה מוחלטת מפלסטינים הוא שהגזענות האנטי הערבית לא צריכה להתאמץ ולהחליף פנים. היום כמו לפני שישים שנה אנחנו יכולים להמשיך ולהשתמש בביטויים כמו: "תגיד לי, מה אתה ערבי ?"

הוא אתיופי או תימני ? הסתכלתי על התמונה של עזרא לקיה, הקצין הישראלי שנפצע ולא הצלחתי להבין. זה היה בווינט עם כותרת בעמוד הראשי: "אשת הקצין: הוא יחלים ויחזור למילואים"

כמה אשכנזיות אתם מכירים שתהיינה מוכנות להיקרא 'ועקנין'? הסיטואציה היחידה שאני יכול לחשוב עליה היא אם ועקנין היה בן של טייקון מקומי. תשובה כזה. אלא שלירון הוא לא בן של איל הון, רק ילד להורים מזרחים משיכון עממי שרכש השכלה ומקצוע והתקדם בסולם הכלכלי.

מתוך 300 מאות תלמידים הגיעו קרוב ל-200, כמעט כולם מזרחים, כמעט כולם עצמאים קטנים או עובדים כשכירים זולים. אלה שלמדו עזבו. אם חשבתי שאולי זה הדמיון שלי שכופה את עצמו על המציאות, אז הגיע הרגע שבו נתבקשנו להתכנס לפי כיתות.

"שלום עזרא, מדברת ענת, אני לא יודעת אם אתה זוכר, למדתי בכיתה יב' 8, אני מתקשרת לוודא שאתה מגיע לכנס מחזור"

העידן השלישי יפתח עם שיירת נגמ"שים בכניסה לתל אביב. הצבא יכריז על עוצר כללי, אהוד ברק ידבר במסיבת עיתונאים בערוץ אחד ויסביר, שהמצב החדש הוא מצב זמני שיסתיים מייד כשזה יהיה אפשרי. או שאולי זה יהיה כך:

לא זוכר מה גרם לי להיכנס, המזגן או הגלידה או הצורך לדבר עם מישהו לפני שאני מתעלף. בלי לחשוב שלפתי ארטיק מהמקרר ועמדתי בתור. בינתיים התחלתי עם הרדיו לזמזם: "כוסית אחת שתיתי, ועוד כוסית קטנה טעמתי ..."