שירה שלום,

קראתי בעניין רב את התגובה שלך לדבריו של אורן קקון (הגעתי אליהם דווקא דרך האתר של מתי). דבר חיובי אחד לפחות יצא מדבריו: הדיון על השתלבות מול אלטרנטיבה, ועל האפשרויות העומדות לפני הספרות המזרחית. חוץ מזה, הדברים המוזרים הללו שלו גם העידו על הקושי הרב של היצירה המזרחית, בין השאר מול קהל מזרחי ש"נשבה", וגם את זה חשוב לזכור.

אני מסכים איתך מאוד על הצורך ליצור אלטרנטיבה, אבל אלטרנטיבה מלאה, אשר היא בעלת סיכויים גדולים יותר ליצירה מזרחית אמיתית, מאשר סוגים שונים של השתלבות, שיש בה באמת השטחה, קבלה של המבט החיצוני, וכו'. אבל מה שאת מציעה כאלטרנטיבה הוא רק חלק מאלטרנטיבה שלמה. כתבת:

"מתי לעזאזל יבינו המזרחים שהתרבות התוססת, האיכותית ובעלת הכוח היא התרבות השורשית שלנו ושל הורינו, וזו החדשה הנוצרת בפריפריה, מלמטה , מהקרביים הרוחשות שלנו ו"מהזעם המבקש לכתוב שיר אנאלפביתי....." כפי שהיטיב לבטא זאת מתי שמואלוף בשירו "אות צורב על צווארי" "

אתר "קדמה" הוא במה חשובה ומרכזית לתרבות מזרחית, וכך גם הפריפריה, וכך גם "הזעם המבקש לכתוב שיר אנאלפביתי". אבל שירה, מתי לא כתב שיר אנאלפביתי - כי זה קשה מאוד, כלומר כנראה בלתי אפשרי. הזעם והמחאה הם רק חלק אחד של התרבות המזרחית (זאת החדשה, שהיא באמת מזרחית, במובן שהמזרחיות נולדה בארץ, ולא מרוקאית או אלז'יראית או תימנית).

כמו שאת יודעת מעניין האנדלוסית ומעניין השירה, יש גם שאלה של המשכיות ושורשים בתוך התרבות המזרחית, זאת תרבות גבוהה וכתובה ולא אנאלפבתית, יש את שאלת בית-הכנסת ואת השפה הערבית שרובנו שכחנו ברמות שונות(והכורדית, והפרסית, והברברית, והלאדינו, והארמית, והתורכית, והיוונית, והבולגרית).

ובשביל אלו צריך חינוך. אנחנו צריכים להיות אחראיים לחינוך ילדינו, לקחת את השליטה על חייהם ועל האפשרויות שיפתחו לפניהם. זאת היתה אחת המטרות של "קדמה" הבית-ספר (שביקש להיות רשת ארצית, ובינתיים שורד רק בירושלים ולא זוכה להפיץ את תורתו לעוד מקומות). ובלי חינוך, וחינוך שהוא גם אליטיסטי, לא נצליח ליצור המשכיות של התרבות המזרחית.

אם אנחנו רוצים המשכיות של התרבות המזרחית, אנחנו צריכים לא להתבייש בתרבות האליטיסטית שלנו, ולא רק בצד המחאה - שיהיו לנו ישיבות גבוהות, בתי-ספר מצויינים, כתבי-עת נחשבים ואיכותיים (כפי שהכיוון מזרח מצליח להיות, וכפי שאפיריון כבר איננו), הוצאות רחבות היקף, וביקורת ספרות אשר מכירה את השפה המזרחית על רבדיה השונים - השירה והפרוזה בארץ, העולם הרבני, הספרות הערבית, הספרות העממית, הפיוט, המקאמה, וכו'.

בתרבות המזרחית אנחנו צריכים לאתגר מושגים כמו ההבחנות בין תרבות גבוהה ועממית, תרבות כתובה ותרבות שבעל-פה, תרבות נשית ותרבות גברית, תרבות דתית ותרבות חילונית, תרבות יהודית ותרבות ערבית, גם בין תרבות וירטואלית לתרבות בחוץ, לאתגר את ההבחנות בין הבית והחוץ - אבל דרך מהלך האיתגור הזה לא כדאי למחוק את התרבות הגבוהה שלנו, או את התרבות הכתובה - ולבקש רק את הזעם האנאלפביתי.

קקון הוכיח במאמרו שאנחנו צריכים מבקרים שמכירים את עולם התרבות המזרחי על מגוון רבדיו. ושאם אנחנו נניח לבתי-הספר, לטלויזיה ולעיתונות הקיימת לחנך את ילדינו, גם הם בטח יחשבו כמוהו, ויהיו במבוכה מאתנו, שחייבים כל הזמן לחזור ולהיזכר בפצע ההוא, המזרחי, במקום להניח לו ולנוע הלאה, כלומר קדימה, כלומר מערבה, כלומר אל השיכחה והויתור והמחיקה של עולמות רוח עצומים.

שבת שלום שירה,
אלמוג

קדמה אכן אתר מבורך ורב משמעות עבור כל מזרחי בעל תודעה.
אבל גם כאן אני מרגיש בחיבוק הרחב של השמאל הרדיקלי האשכנזי ששומר שהדיון לא יסטה מעבר ל "פלסטינים וכיבוש" ושחס וחלילה לא יעסקו כאן בהעמקת התודעה המזרחית.
שלא תביני אותי לא נכון דו שיח מזרחי פלסטיני צריך להתקיים בכל הרמות ובכל עת אבל הוא צריך להיות חופשי ומנוטרל מהשפעתו של השמאל האשכנזי לגווניו וה"איזמים" שלו.

יישר כח על פעילותך הברוכה

אלמוג תודה על התגובה.
הזעם מבחינתי הוא חומר בערה חשוב מאוד ביצירה המזרחית. הוא משמש חומר דלק לתרבות של מחאה פוליטית, ולאמנות מחאה, אבל הוא רק פן אחד של חומרי הדלק. יש גם געגועים, עוני,ייאוש ודיכאון מחיי היום יום הקשים , כל אלו ביחד יכולים להוליד אמנות לירית וחזותית נפלאה, כפי שכתבתי במאמר שלי בכיוון מזרח בגיליון האחרון, אמנות שנולדת מתוך צורך אמיתי, אך עוברת מין סובלימציה של כל אותם רגשות שציינתי לעיל. אם יצא לך לקרוא את שירי פה באתר, וודאי ראית שאין מדובר בשירי זעם ומחאה ובטח שלא אנאלפביתיות, אלא בשירים שמבטאים דווקא הרבה עידון,רוך ,אהבה כמיהה וגעגועים.

התרבות השורשית שלנו כמו כל תרבות אחרת כללה גם אלמנטים של אמנות עממית וגם קלאסית. אכן הדילמה שהצבת מבחינתי היא דילמה יומיומית, האם ללכת על הלחן העממי הפופולרי יותר או על הלחן האנדלוסי הקלאסי המורכב יותר. האם לשמר את הישן או ליצור תרכובת חדשה. האחריות היא גדולה. הסתבר לי כי מעטים הם המבינים ברזי המוזיקה האנדלוסית הקלאסית על כל מכמניה. החשש הוא, שאנשים אלו הולכים ומתמעטים ולוקחים איתם את הידע הרב. הכנר ישועה אזולאי שנפטר השבוע היה אחד כזה.
התרבות המזרחית החדשה שמתהווה כאן אינה אנאלפבתית ואתה ההוכחה לכך ביצירתך. אבל חשוב שנשמור על סטנדרטים מקצועיים וניצור מתוך העולמות שלנו ולא מתוך תכתיבי התרבות הישראלית. חשוב גם קהל היעד, שאליו מופנית היצירה. אין לי שום עניין לפרסם את שירי בהארץ כי ברור לי שכל מה שישאר מהם הוא איזושהי אנקדוטה אקזוטית. השווה בין האופן שבו התקבל הסיפור שלך בארץ וב"הארץ" (תגובות הגולשים) לבין הקריאה הערבית שלו במצרים. "הכיוון מזרח" הוא בהחלט דוגמא לאלטרנטיבה תרבותית, אך אל תשכח שהסיבה לייסודו הוא אותו זעם. תבקש מאלי חמו שיעלה את השיחות המקדימות להקמת כתב העת בין סמי שטרית לאיציק גורמזאנו. הבסיס להקמת "קדמה" הוא אותו זעם מחאה וביקורת של אינטלקטואלים מזרחים על הדיכוי.
ועכשיו לנקודת המפתח עליה הצבעת- החינוך. אכן זו נקודת המפתח, ולכן מצאתי את עצמי נשאבת בחזרה לתחום החינוך. כמנהלת המחלקה החינוכית של התזמורת האנדלוסית אני מנסה לפחות לחשוף את התלמידים לסו זה שך תרבות ההולכת ונעלמת, אך גם פה מדובר במלחמה. יש הרבה התנגדויות, לצד ההתנגדויות הרגילות מצד אשכנזים, ישנן התנגדויות לא פחות חזקות, אם לם לא יותר, מצד אלה שטרחו כל כך קשה ועשו הכל כדי למחוק את תרבות הוריהם ולאמץ זהות ישראלית חדשה.
אך מעבר לחשיפת התרבות יש צורך בחינוך ביקורתי דיאלוגי שיחשוף את המבנים והממסדים המדכאים כפי שניסינו לתת בקדמה, אבל לא ברמת ביה"ס היחיד הבודד, אלא ברמה ארצית.

כפםי שהדברים מתקיימים היום הכנסה של יוצר מזרחי אחד אל תוך המימסד כרוכה בהדרה של עשרים אחרים.
כך יש היום כמה עשרות כותבים קבועים במוסף הספרותי של הארץ ויש אחד וחצי מזרחים (Cהר וששון סומך), אולי עכשיו קקון יוכל להיכנס בתור המכניס למזרחים.

בסופו של דבר המצב הוא שהשליטה נשארת באותן ידיים והתרבות לא משתנה. אלמוג אני שואל את עצמי אם היית יכול לפרסם בהארץ את מה שכתבת כאן לשירה. אני לא בטוח. אבל אולי כן.

(ואהבתי את מה שכתבת על פאמוק, אבל דווקא פאמוק עבר דרך צרפת ולא ארה"ב, שם הוא בנה את שמו).

בכל מקרה לא נראה לי שאפשר להיות גם בפנים וגם בחוץ, ואם אתה נכנס פנימה המחיר הוא ויתור על חופש היצירה שלך, זו בחירה ששום יוצר לא היה צריך לעמוד בה במדינה דמוקרטית.

והנה תגובה קצת יותר ארוכה לעניינים אלה.

http://www.notes.co.il/benarroch/24362.asp

נתחיל מהסוף – ממה שכתבתי אני בסוף התגובה הקודמת שלי, ממה שבו מסיימת שירה – החינוך. אין מה לעשות, עד שאנחנו לא נחולל סדר יום חינוכי חדש – אם כוללני לכל המדינה (כי אחרת יאשימו אותנו בגיטואיזציה) ואם לפחות כהצלה בעיירות הפיתוח ושכונות המצוקה (כהתחלה לשינוי כולל יותר) – המאבק שלנו תמיד יהיה בשוליים, כי דור אחר דור גדלים על ברכי הממסד, על הצורך להעמיד פנים כפולות, על מחיקה שלעיתים כבר אין בה זיכרון שהיתה מחיקה. במצב הנוכחי, החינוכי כלכלי, הדיון שלנו כאן הוא לכאורה ריק – למי אכפת מדיון בתודעה מזרחית או מספרות מזרחית, כאשר אין אוכל, אין עבודה – או יש עבודה בשכר המינימום של המינימום.

מחנכים כאן באופן מכוון דור אשר לא ידע את יוסף, אשר לא יוכל לקרוא את יצירות אבותיו (ואשר לא יוכל להיחלץ ממעגל של עוני וקלסטרופוביה מחניקה של דלות חומרית בשילוב עם שטף של דלות רוחנית, בדמות הטלויזיה והקניון – אשר מולם אגב רק בית-הכנסת מצליח לעמוד כאלטרנטיבה ממשית, ולא אתר קדמה, הכיוון מזרח, הקשת הדמוקרטית או הספרות המזרחית בכללותה – ובצדק כמובן).

במציאות המחניקה שלנו, כאשר אין אלטרנטיבה "עם בשר" שאנחנו מצליחים להעמיד, הן מול הממסד (במקום שלחנו אליהם את עמיר פרץ ואת ש"ס, ושניהם מבזים אותנו פעמים רבות), והן מול רוב הציבור המזרחי, אשר הוא ציוני בהגדרה זו או אחרת, ואשר על-פי רוב אינו רואה בקשת הדמוקרטית המזרחית או בדוברי אתר קדמה את נציגיו (את אתר קדמה אני מניח שהרוב כלל לא מכיר... אולי כך הדבר גם עם הקשת...) – גם אנחנו עומדים בבעיה כפרטים, כיחידים. "קדמה" זה אתר וירטואלי, שטוב להיות חלק ממנו, והוא באמת ממלא תפקיד חלקי של קהילה, תרבותית, פוליטית, אבל הוא לא יכול למלא באופן מלא את תפקיד האלטרנטיבה לנו, לחיינו – נעזוב רגע את הממסד ואת כלל אזרחי ישראל. אז מה עושים?

כמה אנשים אמרו לי, ולפעמים עדיין אומרים לי, שהארץ זה עיתון אשכנזי, ולכתוב בו זה סוג של השתכנזות (זה לא כל כך נורא לי באופן אישי להשתכנז, אני בכל זאת גם רבע אשכנזי...). עכשיו, לגבי העיתון – זה שרוב קוראיו באים ממעמד סוציו-אקונומי גבוה, מבוססים ושבעים, זה לא נתון לויכוח. גם לא זה שיש התאמה בין אותו מעמד סוציו-אקונומי ובין המוצא – אכן אחוז גבוה של הקוראים אשכנזים (ויש מי שיטען שבמדורי התרבות זה עוד יותר בולט). אבל האם על כן אנחנו צריכים למחוק את כל הקוראים המזרחים של העיתון? ואגב, כמות הקישורים כאן בקדמה לכתבות של הארץ בהקשרים מזרחים היה תמיד גדול הרבה יותר מאשר קישורים למקומות אחרים – זה בגלל שבאתר הזה כותבים לא מעט אנשים שקוראים הארץ. וגם בגלל שבהארץ יחסית לעיתונים היומיים האחרים, ידיעות ומעריב, שבהם התרבות כמעט אינה קיימת, על אחת כמה וכמה התרבות המזרחית, בכל זאת יש לעיתים התייחסות לתרבות המזרחית.

ברור שסוג הרב-תרבותיות שקיים בהארץ ובבימות נוספות, שהוא חלקי מאוד, וקטן הרבה יותר מן המבוקש, קשור גם לאותה מציאות קפיטליסטית בה אנחנו חיים. דווקא ההדרדרות הכלכלית, הגלובליזציה, הביאו ללגיטימציה חלקית (ופעמים רבות מעוותת ושטוחה) של שונות תרבותית – ואת זה כמובן לא אני המצאתי. עכשיו, איך מתמודדים עם זה? ליצור אלטרנטיבה, שתתאים לנו גם כלכלית וגם תרבותית, ושלא תכלול סיטואציה של השטחה (או של שימוש כעלה תאנה) היא האופציה המועדפת. אבל איך עושים את זה? מישהו מאיתנו מרים היום טלפון לנמרודים ומציע להם לתמוך בהקמת עיתון חדש?

אני מוכרח גם להגיד באופן אישי כי חלק מתהליך ההכרות שלי עם יצירה מזרחית וערבית היה דרך עיתון הארץ, למשל דרך המאמרים של ששון סומך (וצודק מתי בדבריו על הסכיזופרניה של העיתון). והדברים הללו נכונים גם לגבי לא מעט חברים שלי, "מזרחים צעירים" (על משקל התורכים הצעירים), אשר קוראים הארץ ואת מדורי התרבות, מתבאסים מחלק גדול, ועדיין ממשיכים, בתקווה לאותם רגעים נדירים של יחס רציני. כי איזו במה אחרת אנחנו יכולים להציע כאן ועכשיו לאותם אנשים?

אני אשמח, ובתוך שעוד רבים מהכותבים באתר, להצטרף לכל אלטרנטיבה. אני חושב טובות על הכיוון מזרח כבמה אלטרנטיבית בהקשר של כתבי-העת. אבל אנחנו הרי צריכים להביא את היום שיהיה יותר מכתב-עת אחד מוצלח. ויהיה עיתון יומי. ובעיקר כאמור, שזה יקרה הרבה קודם (בגיל שבו עוד לא פתחנו מדורי תרבות בעיתונים), בבית-הספר, בשיעורי ההיסטוריה, הספרות, היהדות, בשיעורי חברה. שתקום תנועת נוער מזרחית.

אני חושב שכל אחד מאיתנו עושה מסע אישי כדי להגיע לנקודה הזאת. הרי אנחנו צריכים הרבה לחנך את עצמנו (לפחות אני יכול להעיד על עצמי) מול כל החוסרים המצטברים שהיו בבית-הספר, ברחוב, בתקשורת, באקדמיה, בעיתונות. לחפש את עצמנו בבית-הכנסת, בערבית, עם הפלסטינים, במקומות שבהם לא גדלנו (במקרה שלי, נגיד המעברה, או קטמונים). ואנחנו צריכים לחשוב איך נצליח לחנך את הילדים שלנו אחרת. לאיזה בית-ספר נשלח אותם, לאיזה רחוב. זה לא פשוט, כי המסע האישי הזה הוא פרדוקסלי, לטעמי, כי בסופו של דבר הפתרון היחידי שאני רואה הוא קהילתי. אז מתי אנחנו, כל הפרטים כאן באתר, נהפוך לקהילה ממשית? נחליף דיסקים, נשלח את הילדים אחד לילדים של השני, נתרגל את הערבית שלנו (או הכורדית, או הלאדינו) אחד עם השני – ואחר כך גם נמנה מנהלי בתי-ספר לטעמנו, ראשי-ממשלה?

אגב, מואיז, נזכרתי שאתה אמרת לי פעם שאתה בטוח שיותר אשכנזים קוראים אותך מאשר מזרחים. ומה עושים עם זה? מה עושים עם הקוראים האשכנזים האלו? ברור שלקהל יש השפעה על היוצר (לכן החשיבות של במה "פנימית" מזרחית כמו הכיוון מזרח) – אז האם כולנו משתכנזים? ברמה מסוימת כן, כולנו עברנו את מנגנון הדיכוי של המדינה. מצד שני, הגיע הזמן לחשוב על הרגע שאחרי, ומעבר לחיפוש מי משתכנז יותר ומי פחות, ליצור את היצירה המזרחית, ולהכיל בתוכה רבים ככל האפשר, אפילו כאלה כמוני שהם גם רבע אשכנזים, אפילו להכיל ציונים גמורים כאלי עמיר, ולמצוא בה מקום גם לרבי יהודה הלוי ורבי דוד בוזגלו, ליצירה הפיוטית הדתית (והפחות דתית), גם לספרות מחאה ו"רחוב" של דודו בוסי וקובי אוז, גם לספרות המחשיבה עצמה יותר אלטיסטית כאלברט סויסה ורונית מטלון (אף על פי שהוציאו את ספריהם בהוצאות נחשבות), גם לביקורת תרבות וכתיבה אקדמית (אחרי שלועגים להשפעות הצרפתיות והאמריקאיות והפוסט-קולוניאליות עליה), וכו' וכו' וכו'. אם אנחנו תופסים את עצמנו כאלטרנטיבה אמיתית, בואו אנחנו נתחיל להכיל בתוכנו מגוון רחב ככל האפשר, במקום להשליך בבוז או בביקורת. להכיל ולבקר בו זמנית. אתם יודעים מה – נעשה תרגיל לאורן קקון, וננתח את הכתיבה שלו ככתיבה מזרחית! נכיל אותו כדוגמא קלאסית למזרחי בארץ, בצבת המציאות בה אנחנו נמצאים.

שאלת מואיז אם התגובה הקודמת שכתבתי לשירה יכלה להיכנס למוסף. לא חשבתי על זה. אני מניח שלא יפרסמו משהו שהוא תגובה לדיון אינטרנטי (גם זה סוג של הפרדה, במקום גבוה ונמוך, מודפס ווירטואלי). ולדיון שהולך הרחק מן הספרות אל החינוך, בתי-הספר והכלכלה. אישית אני גם לא בטוח אם דבריו של קקון זכאים גם לתגובה – כאן התגובה היא פתיחה של שיח אתכם, שם כתגובה רק על דבריו זה לא כל כך מעניין (ואגב – צריך לקרוא את הספר החדש של דודו בוסי, וגם אני עוד לא קראתי, כדי לגבש דעה גם עליו. למרות שאורן קקון כלל לא דן בו באופן ממשי, ויתכן שהוא לא באמת קרא את כולו, ובכל מקרה הוא לא מצא לנכון להתעמק בנקודות מסויימות בתוכו, מעבר לתחושה כללית מאוד).

שירה, כתבת: "השווה בין האופן שבו התקבל הסיפור שלך בארץ וב"הארץ" (תגובות הגולשים) לבין הקריאה הערבית שלו במצרים" – ואני מסכים איתך לגמרי, אולי כתבתי את זה כבר אז – יש נקודות שבדיון בארץ הופכות לעיוורות, ישר הן התנגחות, "פוליטיקה" והאשמות ב"התבכיינות", ואין את הצעד הבא, לקרוא באמת, לנסות להבין או להזדהות, ואז לכתוב. מנגד כמובן שעלי לומר שעקב 60 שנות סכסוך, ועם המחיקה של ההיסטוריה שלנו, המזרחים, ברוב העולם הערבי – יש נקודות עיוורות אחרות בדיון שם. במובן מסויים שני הדיונים משלימים אחד את השני. כל אחד מהם לבד הופך אכן חסר.

זהו לבינתיים, בברכת המשך שבוע טוב ככל האפשר, אלמוג

אני מכליל את כולם בתוך היצירה המזרחית, ההשתכנזות היא בעצמה מזרחית, כי אשכנזי לא יכול להתשכנז. זו תופעה מזרחית לגמרי.


באנתולוגיה שערך סמי שלום שטרית הוא הכניס את כולם, גם את אלי עמיר, גם אם הוא תמיד טוען שהוא לא מתעסק בזה וכן הלאה. הוא באמת הסמן של שמזרחי המשתכנז ולדעתי כותב לקהל האשכנזי. אני לא שולל את הלגיטימיות שלו אבל כן יכול להתווכח על הבחירות הספרותיות והתרבותיות שלו.


לגבי חינוך, אני חושב שביני לבין שירה לבינך אלמוד יש משהו כמו דור. לא המצאת כלום וגם אני לא המצאתי כלום לפני עשרים שנה כשאתה אומר שהבעיה היא החינוך. כבר המזרח אל השלום דיבר על חינוך בשנות השמונים, עיתון אחר דיבר על חינוך אבל, וזה היאוש האמיתי, שום דבר לא השתנה בחינוך , שום כלום שום. אין שום ילד שיוצא היום עם חמש יחידות היסטוריה שיש לו יידע מינמלי על יהודי ארצות ערב, אפילו לא על היהודים הספרדים של אירופה. אין דבר כזה.

לגבי ספרות, עדיין השאלה היא להסביר את המזרחיות בשירו של ארז ביטון.

מובן שבלי הכלים האלה אין כמעט מזרחים שיכולים לקרוא את הרומאנים שלי בארץ, אני כותב כפי שכותב גולה טורקי בדנמרק, לא פחות ולא יותר, למעשה ניתן לומר שאני בכלל לא כותב לקהל הישראלי, כי אין קהל כזה שיכול לקרוא אותי. בינתיים רק הקהל בספרד היה יכול להבין על מה אני מדבר, אבל זה בגלל שיש גם כמות יותר גדולה של קהל משכיל את ההיסטוריה שלו. לדעתי רוב הישראלי בכלל לא יודעים מה זה אינקוויזיציה.

אז זהו, אני מאוד שמח על ההתלהבות שלך, אבל אני עדיין לא רואה שום דרך לפריצת המבצר הזה שנקרא משרד החינוך.

מואיז אהלן,
אם השתמעה אופטימיות בדברי לגבי החינוך, אז כמובן שאני חוזר בי לגמרי, אני פסימי גמור, ויש בי ייאוש רב לגבי מה שקורה במערכת החינוך, ולגבי הסיכויים לשנות את המערכת הזאת - מן הראש ומן הרגליים - בכל מובן והקשר.
יש הצלחות נקודתיות, אבל בגדול יש ויתור גדול על עתידה של המערכת הזאת.
אכן מה שמייאש הוא שלמרות שהבעיה ידועה וברורה כבר עשרות שנים, אנחנו רק מתרחקים מפיתרון שלה.

ואגב - אם היינו קוראים את דבריו של אורן קקון כטור פארודי, הרי שהיינו משבחים אותו על הצלחתו הספרותית הפרודית לשקף יפה כל כך, בצורה מצחיקה כל כך, את הכאב, את הקרע הפנים מזרחי. בגלל שהדברים נכתבו ברצינות, הלך החיוך ונשארנו עם הכאב.

למה אתה נבוך וכואב מדבריו של אורן?
עד מתי תכאבו את מה שלא ראוי לשום כאב ומבוכה?
מתי תקבלו שלמאבק המזרחי אין תוחלת ותועלת וזאת מהסיבה הפשוטה שאין סיבה להאבק במה שבסדר גמור!
למה לכם להתעקש על הרדיקליות?
ממתי מתינות זה ההיפך מהשאיפה לצדק?
מדוע אתם תומכים באנרכיסטים ושאר שיקוצים?
מאיזו סיבה אתם מתעבים את "בני השבט הלבן"?
ממתי מותר להחליף גזענות אחת באחרת?
מתי תהפכו להיות אנשי שלום?

דווקא אני כן חושב ומאמין שיש כאן תפקיד לסופר ולמשורר להיות עד, ולכתוב ולפרסם את הספרים, להשאיר עדות שזה היה אכן קיים כאן.

מי בדיוק ישאל?

אולי בני בעוד עשר שנים, אולי הנכד שלך או הנכד שלי.

מעבר לזה אני לא רואה תוחלת רבה לכל המאמצים לשנות את המערכת. כניסה אליה יכולה לגרום רק לנזק, אבל גם מזה לא צריך לעשות עניין כל כך גדול (זאת אומרת, אני לא משתכנז? גם אני כותב בהארץ מידי פעם. וגם סמי שלום שטרית. שירה עדיין עומדת על שלה וזכותה אבל לא נראה לי שמאמר שלה בהארץ לא יתפרסם).

ואנחנו קוראים ומצטטים את הארץ באתר כי זה העיתון היחיד שמופיע במלואו באינטרנט, וגם בגלל שהוא היחיד שבכלל אפשר לקרוא ולא להסכים איתו. שאר העיתונים הם פחות או יותר רייטינג, גם כשכבר יש כתבה עם נושא מעניין הכל הופך לטימטום אחד גדול.

אולי חבל שמטעם וכתבי עת אחרים לא מועלים לאינטרנט, כי שם יש מאמרים שהיה כדאי לתת עליהם את הדעת. רק שאני לא בטוח בכלל שהרבה אנשים קוראים אותם כאן, מדובר גם בכתבי עת קשים להשגה וגם יקרים.


אז אולי כן, יש לשירה ולספרות כוח, אבל מדובר בכוח לטווח ארוך, או ארוך מאוד. אבל השירה שנכתבה בשנות התשעים משפיעה היום על מה שנכתב בגלריה או בהארץ. גם השפעה על אליטה מובילה להשפעה. וגם על משרד החינוך יש השפעה, אבל שם הם מבינים טוב מאוד שהם מנהלים מלחמה נגד ההשפעה הזו (ראה מקרה הולצמן והדיון על הכנסת יוצרים מזרחיים לתוכנית הספרות). וזו גם השפעה, ויכול להיות שיום אחד זה ישתנה. אני רק לא רואה כרגע איך.

ולמואיז ואלמוג, כמובן.
קראתי את הביקורת של אורן קקון, והדבר היחיד שהצלחתי להבין ממנה, היא שהספר של דודו בוסי הוא פדיחה בשבילו. כנראה בגלל שיש שם לדעתו תיאור סטריאוטיפי של המזרחים. הביקורת נסובה בעיקר על התחושות של קקון, אין בה שום ציטוט מהספר ואין לי מושג איך הוא. לא קראתי גם את הספר הראשון של בוסי ואני רק זוכרת שסמי כתב עליו ביקורת טובה. את הביקורת של קקון אפשר היה לתמצת לשני משפטים והיה בה משהו מכעיס בשבילי. מצד אחד הוא כועס על בוסי על כך שהוא סופר מזרחי שעוסק רק בזה, בלי לעסוק פשוט בספרות. מצד שני הוא מבקר אותו רק על הבסיס הזה. אין שום התייחסות כמעט לספר. רק על עובדיה אנחנו מקבלים איזה בדל מילה. כלומר, גם קקון לא מתייחס אליו כאל סופר, אלא קודם כל כאל מזרחי שקיבל במה והוא לא מעלה עליה את ההופעה המצופה.
ממה שאת כותבת לא ברור לי האם את מקבלת את הביקורת הזו וממנה יוצאת לשאלה שלך? או שזה בכלל לא רלוונטי מה יצא לבוסי, ומספיק שהוא מוציא ספר בעם עובד כדי שחיבוק הממסד יחנוק אותו.
ובענין עיתון הארץ: בני ציפר פותר את מה שמתי קורא לו סכיזופרניה בצורת חלוקה לתרבות אליטיסטית ופופולרית. הוא מעריץ את גתה ונגיב מחפוז ובז לכותבי תרבות נמוכה לדעתו, בלי הבדלים לרוב. הוא פשוט בורגני טוב שמעריץ את הסדר החברתי הקיים, מאמין שאלו שמצויים בתחתית הסולם מאוד מרוצים מזה ושאין כמו קריאת המוסף הספרותי של הפרנקפורטר אלגמיינה ביום ראשון באיסטנבול.

קראתי את הביקורת של קקון, ונראה שמה שהוא כותב הוא אולי אחר: הוא מאד לא אוהב את הספר, אבל מוצא בו קוי זכות שהם בענין האג'נדה המזרחית. למרות שקוי הזכות הללו מדברים אליו, הוא בוחר להודיע שהספר ממש גרוע, כנראה כי הספר כל כך גרוע בעיניו, עד שאין דרך לעקוף את זה. אבל קקון ממלא דפים שלמים באפולוגטיקה, כנראה בגלל שהמזרחיות והאג'נדה כן חשובה בעיניו.

אולי הוא מודר כאן ומוקצה בגלל שהוא לא מספיק זועם, ובגלל שהוא מתיחס בצורה פחות כבדה ונפוחה לקמפיין המזרחי. כאילו עצם היותו מזרחי מחייב אותו לבחור או ל"השתכנז" או לדבר מרוקאית כל היום. כאילו אין ולא היו שטויות שנאמרו בשם הקשת והקדמה. כאילו קקון קורא כאן, ונמאס לו מזה שכל מאמר כאן, בלי יוצא מן הכלל, מוכתר כ"מאמר חשוב", כל שיר הוא "מדהים", כל אנאלוגיה היא "יצירת ידע".

אז בוסי, על פי קקון, בוסי לא מדהים, בוסי לא יצירת מופת, בוסי מביך. בוסי לא יכול להביך אותו אם הוא לא רואה קישור ביניהם. הקישור הזה, ככה זה נראה מכאן, הוא כנראה סוג של הזדהות מזרחית.

אני קוראת בעניין רב את דבריכם. הדברים בוערים בעצמותיי מאז שעמדתי על דעתי העצמאית, ובמשך שנים ניסיתי להשפיע פחות או יותר בכל שדות החינוך בארץ, החל מהיותי שותפה ליצירת האלטרנטיבה הרדיקלית של ביה"ס "קדמה", כמורה בביה"ס הדמוקרטי רוגוזין בפלורנטין(היחידי לטעמי שראוי להתקרא כך), כנציגת הקשת לענייני חינוך, כמורה בבתי ספר "צפוניים" ואליטיסטיים, כמנחה ארצית במשרד החינוך לתחום מורשת יהדות המזרח, וכלה בתפקידי היום כמנהלת המחלקה החינוכית של התזמורת האנדלוסית. עברתי גם דרך מכללת בית ברל במסלול תעודת הוראה ובאוניברסיטת ת"א כמאסטרנטית בביה"ס לחינוך. האכזבות בכל השדות הן רבות, אך למרות הביקורת הגדולה שלי על המערכות הנ"ל אני עדיין אופטימית, מכמה סיבות:
1. יש שינויים. אמנם קטנים ולפעמים נראים רק קוסמטיים, אך איני מזלזלת. היום נזהרים יותר במע' החינוך להשתמש בביטויים כמו "טעוני טיפוח", לומדים פרק חובה לבגרות (רק אחד אבל עדיף מכלום) על היהודים בארצות האיסלאם וזה מציף הרבה שאלות מצד מורים ותלמידים, יש יותר אנשים עם מודעות כמו שלנו בתוך המערכת שמשפיעים מבפנים ואפילו הורידו מאחת המקראות את הסיפור על "התימני הקטן". זו כמובן טיפה בים אבל היא משמשותית.
2. יש גופים מזרחים עצמאיים מחוץ למערכת כמו "מורשה" וכמובן התזמורת האנדלוסית שעוסקים בפיוט וביצירה המזרחית או היל"ה במתן חינוך שיוויוני יותר. גופים אלו משפעים על המערכת שמנסה לנכס את התכנים שלהם כדי לשמור על מעמדה.
3. הדור הצעיר, הרבה יותר משוחרר. אינו מבקש למרוד בהורים ע"י השתכנזות. יש יותר לגיטימציה להתמזרח. אני רואה את בני ואת האופן שבו הוא נפתח בחופשיות לעולם הפיוט והדת ומסה לסלסל. אנחנו היינו סוכני המחיקה של הורינו ושל זהותנו העצמית. אני רואה את תגובות הילדים בקונצרטים של האנדלוסית לבתי ספר ועדיין משתאה מהטבעיות הגמורה בה הם מקבלים את התרבות הזו.
4. כוחה של התרבות הזו שממאנת להימחק ולהיעלם ופורצת מכיוונים שונים ומשונים. המוזיקה והפיוט למשל, יש תחייה גדולה של עולם זה בשנים האחרונות, גם בשדה השירה והספרות יש תסיסה ויותר תעוזה בקרב הצעירים. אני במשך שנים כתבתי למגירה, והיום אני רואהב חברה צעירים מאד שלא חוששים ליצור ולפרסם בזמן אמת. גם האינטרנט וחופש הביטוי שהוא מאפשר
עוקף את שומרי הסף הקילרים של התרבות פה בארץ.

הבעיה העיקרית שלנו היא העדר סולידריות מזרחית (בלשון המעטה). הבעיה היא שאין שום ראיה מזרחית אסטרטגית וגלובלית, כל אחד והארגון שלו. כשסגרו את קדמה ת"א לא היתה שום מחאה חריפה מצד אינטלקטואלים וארגונים מזרחים, עמדנו שם בודדים מול הממסד האשכנזי והמזרחים המשתכנזים (שהיו הגרועים שבאוייבנו). גם עכשיו כשסוגרים את אפיריון אין את ההבנה הגדולה הזו בקרבנו כי כל סגירה כזו היא אבדן גדול למזרחים. גם התזמורת עלולה להיעלם ביום מן הימים אם לא יהיה ברור שיש קהל שיילחם עליה.
משורר/ת מזרחי/ת שמסכים להשתתף בפסטיבל שירה על תקן עלה התאנה, דופק את אחיו. עליו ועל כולנו להטיל חרם על האירועים הנ"ל ולתת להם להבהיק בלובנם. במקום זאת ליצור במות מזרחיות-ערביות אלטרנטיביות. זה היה המהלך שהובילה ויקי שירן ז"ל בשנות התשעים עם הפמיניסטיות האשכנזיות. החרמנו את הכנס שלהן ופרשנו לכנס משלנו עד שהן נכנעו והסכימו לשיטת הייצוג שהכתיבה ויקי שירן. שיטת הרבעים.
במדרש הקשת בת"א לפני כעשרה חודשים שאותו הנחה סמי שלום שטרית הוא דיבר על הצורך לעבוד לא כ"קשת", אלא כ"רשת" של ארגונים מזרחים ולבנות קואליציות אד הוק. צריך ליצור מעין פרלמנט מזרחי של כל הארגונים

קקון לא כתב בכלל ביקורת על הספר, וגם אנחנו כאן לא דנים בספר, הוא הביע משהו שאני בעצם שומע כל הזמן והוא מגוחך.
בוסי או ביטון או מיכאל תמיד מביכים חלק מהמזרחים. ולמה? כי יוצא ספר אחד של מזרחי פעם בחודשיים שלושה, באותו זמן יצאו מאה ספרים של אשכנזים, אז הספר הזה אמור לייצג את המזרחים, את כולם, והספר הזה הוא למשך חודש וחצי כל מה שנכתב אי פעם על מזרחים, כי גם בחנויות הספרים תמצאו היום את בוסי, את הספרא של שילה (שדווא מביך אותי יותר מבוסי), וספר של סמי מיכאל. זהו. אין ספרים אחרים בתחום הזה. אני מציע לכם לבדוק.

האשכנזי לא נבוך משום ספר, הוא אוהב אותו או לא אוהב אותו, כי יש לו שפע של ספרים לבחור מתוכם, הוא לא חושב שהספר של שלו מייצג אותו, ואולי עוז מייצג אותו קצת. הוא פשוט קורא ספר.

במצב כזה אין סיכוי שסופר יצליח לכתוב, ושעורך יצליח לערוך. המעשה היצירתי הופך למעשה פוליטי. וזו הסיבה הברורה למה בעצם כל הספרות של המזרחים שמתפרסמת בכתר או בעם עובד נידונה פחות או יותר לכישלון. אולי לא נגזים, לא כולה, אבל רובה. גם הצורה שבה הביקורת שופטת את היצירה הזו היא מגוחכת. הביקורות (גם על ספריי) היא בדרך כלל מה פתאום הוא כותב על זה, או ככה לא כותבים על זה, זה לא ביקורת ספרותית, זו קומיסריות, זה ביקורת של קומיסר תרבות במדינה קומוניסטית במזרח אירופה בשנות השישים של המאה העשרים. זה מה שזה. לאורך זמן, המבקר כבר לא עושה את זה, מתחיל בזה העורך, והסופר עצמו מתחיל ליישר קו, כי מה, הספר הראשון מכר 10,000 עותקים אז צריך שהספר השני ימכור יותר, ואז הסופר הופך לחבר כנסת ולא לסופר.

קקון לא אומר משהו חדש, הוא פשוט אומר את זה מעל דפי הארץ, אני שומע את זה כל הזמן ממזרחים. כל מזרחי קורא חושב שכל ספר מזרחי צריך להיות יצירה סוציולוגית, פוליטית, חברתית, וכן הלאה, שאמורה לייצג אותו. לזה קוראים ספרות מגוייסת, ומספרות מגוייסת אף פעם לא יצא משהו טוב (אני לא מדבר על פוליטית או חברתית), אם הספרות הזו מגוייסת לייצג את האג'נדה של האליטה האשכנזית כלפי המזרחים (שזה רוב הספרים) או להיפך (מיעוט) עדיין מדובר בספרות מגוייסת ורדודה.

בדרך כלל כשספר לא עונה להגדרות של האשכנזים את האשכנזי, אז האשכנזי רואה בו את הצד השני של המטבע. בקיצור, כל עוד לא ייצאו שישים רומאנים מזרחים בישראל בשנה, או יותר נכון, מאתיים, ולא יהיה לזה קהל, זה לא ישתנה. ובלי חינוך בבתי ספר זה לא יקרה, וחוזר חלילה.

כי יש כל כך הרבה מזרחים בארץ, שביקוש לספרות של מזרחים היה צריך מזמן להכריע את הכף מבחינה עסקית. איך זה פועל מבחינה עסקית ? למה הם צריכים להחליף את הספרים על המדפים בקצב כל כך גבוה ? הלא האינטרס שלהם אמור להיות להקטין את ההשקעות ולהוציא את המקסימום מספרים שכבכר יצאו.

(יכול להיות שחלק מהרידוד הזה, של ספר כל חודש וחצי, מוביל לזה שבשביל ההוצאות לאור, כותב מזרחי יהיה בעל ערך אם ורק אם הוא סנסציוני ? ואז קיים סיכוי שאיכויות ספרותיות יהיו משניות בבחירה הזו, וקקון ימשיך להתעצבן ? אין לי מושג במו"ליות)

מואיז – אני מסכים לגמרי עם מה שכתבת – אכן אחת הבעיות הקשות היא שסופר מזרחי נתבע כל הזמן לייצג את המזרחיות, כאילו יש מזרחיות אחת שאותה אפשר לייצג, ומבוקר על כך שהוא לא מייצג "נכון", או לא מייצג כלל, מצד אחד, ומצד שני מבוקר על כך שהוא כל הזמן מייצג, כלומר יוצר משהו שהוא בין מחאה, פוליטיקה, כתיבת היסטוריה ופובליציסטיקה, ולא ספרות "יפה" ממש. מצד שני הקורא המזרחי, אשר קרא הרבה יותר יצירות אשכנזיות מאשר מזרחיות, גם הוא מחפש בספר את ההזדהות, את הסיפור המזרחי שעמו הוא יוכל להזדהות, כי אין לו הרבה אופציות הזדהות במרבית הספרות, ובכלל בתרבות הישראלית.
איך נאבקים בזה? נאבקים בהשכחה, כדי ליצור שושלת מזרחית, כדי שיצירות לא יעמדו לבדן, כי העניין הוא לא רק בכך שיתפרסמו בו זמנית 200 יצירות מזרחיות, אלא גם שיהיה זיכרון ליצירות העבר, כדי שלא כל אחד יצטרך לעמוד לבדו, ויוכל לעלות על כתפי אחרים. – והמאבק הזה צריך סופרים, משוררים, מבקרים וקוראים.
גם לגבי תפקיד הסופר אני די מסכים איתך – כשאני חושב למשל על סמיר נקאש, לא היה לו קהל ענק באף שלב בחייו, אבל אפילו עם יצירתו הספרותית לא תזכה לקהל גדול בקרוב, הרי שגם כסוג של מעביר לפיד, אשר שמר על הזיכרון של יצירה יהודית בערבית, ומשפיע בכך – זה מספיק חשוב. אבל צריך המון חוסן נפשי כדי להמשיך לכתוב במצב כזה ולא להיכנע. לעיתים מצב כזה יכול להשביח את היצירה, לעיתים הוא מקשה מאוד מאוד.
שירה, אני שמח על האופטימיות שלך, לפחות אופטימיות חלקית, בהחלט צריך אופטימיות כזאת כדי לעשות, העניין הוא שעל כל דבר טוב רואים כמה וכמה רעים. אבל העניין המוזיקלי, ולמשל האנדלוסית והפיוט, מצליחים לעקוף מחסומים שהספרות עדיין לא הצליחה (וודאי שלא הפוליטיקה). המוזיקה תמיד היתה חיל חלוץ בהקשר הזה, כי יש בה משהו שמסוגל לעקוף חלק מהעכבות, כי אי אפשר לשכוח אותה, כי היא קודמת למילים.
ואני כמובן מאוד מסכים על הצורך בסולידריות מזרחית כדי להביא לשינוי.
אלמוג

מואיז – אני מסכים לגמרי עם מה שכתבת – אכן אחת הבעיות הקשות היא שסופר מזרחי נתבע כל הזמן לייצג את המזרחיות, כאילו יש מזרחיות אחת שאותה אפשר לייצג, ומבוקר על כך שהוא לא מייצג "נכון", או לא מייצג כלל, מצד אחד, ומצד שני מבוקר על כך שהוא כל הזמן מייצג, כלומר יוצר משהו שהוא בין מחאה, פוליטיקה, כתיבת היסטוריה ופובליציסטיקה, ולא ספרות "יפה" ממש. מצד שני הקורא המזרחי, אשר קרא הרבה יותר יצירות אשכנזיות מאשר מזרחיות, גם הוא מחפש בספר את ההזדהות, את הסיפור המזרחי שעמו הוא יוכל להזדהות, כי אין לו הרבה אופציות הזדהות במרבית הספרות, ובכלל בתרבות הישראלית.
איך נאבקים בזה? נאבקים בהשכחה, כדי ליצור שושלת מזרחית, כדי שיצירות לא יעמדו לבדן, כי העניין הוא לא רק בכך שיתפרסמו בו זמנית 200 יצירות מזרחיות, אלא גם שיהיה זיכרון ליצירות העבר, כדי שלא כל אחד יצטרך לעמוד לבדו, ויוכל לעלות על כתפי אחרים. – והמאבק הזה צריך סופרים, משוררים, מבקרים וקוראים.
גם לגבי תפקיד הסופר אני די מסכים איתך – כשאני חושב למשל על סמיר נקאש, לא היה לו קהל ענק באף שלב בחייו, אבל אפילו עם יצירתו הספרותית לא תזכה לקהל גדול בקרוב, הרי שגם כסוג של מעביר לפיד, אשר שמר על הזיכרון של יצירה יהודית בערבית, ומשפיע בכך – זה מספיק חשוב. אבל צריך המון חוסן נפשי כדי להמשיך לכתוב במצב כזה ולא להיכנע. לעיתים מצב כזה יכול להשביח את היצירה, לעיתים הוא מקשה מאוד מאוד.
שירה, אני שמח על האופטימיות שלך, לפחות אופטימיות חלקית, בהחלט צריך אופטימיות כזאת כדי לעשות, העניין הוא שעל כל דבר טוב רואים כמה וכמה רעים. אבל העניין המוזיקלי, ולמשל האנדלוסית והפיוט, מצליחים לעקוף מחסומים שהספרות עדיין לא הצליחה (וודאי שלא הפוליטיקה). המוזיקה תמיד היתה חיל חלוץ בהקשר הזה, כי יש בה משהו שמסוגל לעקוף חלק מהעכבות, כי אי אפשר לשכוח אותה, כי היא קודמת למילים.
ואני כמובן מאוד מסכים על הצורך בסולידריות מזרחית כדי להביא לשינוי.
אלמוג

עמיר בניון, המדהים והנפלא, חזר להופיע. ברוך הבא עמיר. התגעגעתי.

במקרה התפרסם היו מאמר על מצב שוק הספרים בארץ שמסביר די הרבה (כן, שוב בהארץ)

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=778359&contrassID=2&subContrassID=12&sbSubContrassID=0

הוא אמנם מדבר על שירה אך מתיחס למצב בכללותו.

די מסובך, בחלקו העניין הוא עולמי. המו"לות עברה ממצב שבו המו"ל היה מוציא ספר שנראה לו טוב ומוכר אותו, למצב שבו הוא מוציא ספר שלדעתו יוכל להימכר. זה לא שינוי קטן.

בנוסף אם פעם המוציא לאור היה מסתכל על המאזן הכללי השנתי ושמח בחלקו אם הרוויח משך השנה, היום גם בדוקים כל סידרה לפרטים, אם היא ריווחית, וכל ספר, אם הוא מספק מספקי כסף. עדו בעיה.

בישראל, כרגיל, המצבים האלה, מזיקים במיוחד למזרחים, כמעט לכל סופר אשכנזי, במקרה הזה מצפים בהוצאות אחרות להוכיח שהם יכולים למכור כמו אלי עמיר או רביניאן ואם לא הם עפים מיד. כך יוצאים מעט ספרים מזרחיים שהם רבי מכר, אבל משקפים רק את יכולתם להיות משווקים ולהימכר. בוא נגיד שמאשכנזי מצפים וסולחים למכירות יותר נמוכות מאשר למזרחי. אבל גם המצב של ספרות רצינית אשכנזית נמצא בכי רע, מה גם שזה לא שוק כמו שוק אירופאי, נגיד צרפתי, ספרדי או אנגלי, או גרמני, שיש בכל זאת גם מקום להוצאות קטנות או לסדרות פחות מסחריות בהוצאות הגדולות, ולא מצפים שם למאזנים חיוביים מידיים.

אחת הטענות המקובלות כלפי כל טיעון של אפליה הוא שגם לאשכנזי קשה. קשה גם לאשכנזי לגמור דוקטורת וגם קשה לו לקיים משפחה, וכן האלה, וגם קשה לאשכנזי לפרסם ספר, זה קשה, החיים קשים. מה לעשות... לחלק הם יותר קשים, לחלק אחר יותר קלים. זה לא עניין של מוצא, ואפילו של כסף, זה עניין אחר.

אבל לבוא ולטעון כי כיוון שיש לכולם בעיות ויש בעיה של למכור ספרים או של מספר הקוראים, אז אין בעיה מיוחד למזרחים זה בכלל לא נכון.

למזרחים כמעט בלתי אפשרי לפרסם ספר, גם אחרי פירסום ספר עדיןן כמעט בלתי אפשרי לעבור אלפי חומות של אטימות ורוע לב, מצד הביקורת, המפיצים, חנויות הספרים, דעות קדומות של קונים, וכן הלאה. זו האפליה. חוץ מזה ששוק הספרים בישראל הוא שוק איתן ובריא ויש לא מעט קוראים. מאז ומתמיד נוהגים הסופרים והמוציאים לאור להתלונן, כך זה מאז שאני זוכר את עצמי, שכל מוציא לאור אומר שהמצב עכשיו קשה. אבל זה שטויות. בישראל נמכרים הרבה ספרים ויש בסיסי איתן של קוראים, גם של קוראים איכותיים. יכול להיות שמהבחינה הזאת המצב מעולם לא היה טוב יותר. לא בארץ ולא בעולם.


לגבי מכירות ז\ה נושא אחר, מבחינה סטטיסטית כלל עולמית 93% אחוזים מן הספרים שיוצאים לאור נמכרים בפחות מ 1,000 עותקים. אז רק מעטים עולים מעל המספר הזה. ומעל מספר של עשרות אלפים יש עוד פחות שמגיעים. כך בנוי המסחר הזה. המוציא לאור מוציא כמות גדולה של ספרים כדי שאחוז קטן מהם יחזירו את הרווח. אם בכמות הגדולה הזו של ספרים יש רק שני אחוז מזרחים, שאחד או שני ספרים הופכים לרבי מכר, זה מה שאומר דרשני. לגבי טעם הקהל, האופנה, או יצירות מופת, זה עניין אחר לגמרי. השאלה היא לשנות את הבסיס הזה, לא כל ספר של מזרחי יכול להיות רב מכר, זה העניין. על זה אני מדבר.

גם כך על כל כתב יד שיוצא לאור יש עוד חמישים או מאה שלא יוצאים לאור, השאלה היא איך נעשית הסלקציה.

מן הצד השני קיים גם השוק של השוליים, של אנשים שמוציאים את ספריהם בעצמם או בהוצאות הקטנות, כי הזמנים לא מבינים אותם, או מסיבות רבות אחרות. בחוג הקטן הזה נמצאים גם כמה שועי עולם הספרות, כמו וולט וויטמן, פול אוסטר, אליוט, ג'ויס והנרי מילר, וכן הלאה. זה תמיד היה כך. ההוצאות לאור מחפשות בצלחה עם מה שמוכר ומה שמוכר , אבל האמנות היא תמיד משהו לא מוכר (הכוונה ל MUKAR) ושונה.

ההוא, ששמו נשתכח ממני, דיבר פעם על מסעודה משדרות, כארכיטיפ לרייטינג. מה שההיא אוהבת, יכניס הרבה כסף, וישודר בערוץ 2.

אז אני לא רוצה לדבר על הגזענות שלו. את זה עושים אחרים באתר הזה טוב ממני. אבל לדעתי, המסעודה הזו לא יושבת בכלל בשדרות, וגם לא קוראים לה מסעודה, אלא היא לרוב גבר אשכנזי, שיושב באחד ממוקדי הכוח של קומיסרי התרבות שלנו.

כי אנשים צורכים את מה שהם מכירים. והם מכירים את מה שנותנים להם שיכירו. התכנית שישימו בפריים טיים, הספר שישימו בחלון הראווה, הסופר שיכנס לתכנית הלימודים בבתי הספר, הציור שישימו בגלריה הנחשבת ויכתבו עליו במדור התרבות בעיתון הנפוץ, זה מה שילך וזה מה שימכור.

ויש מי שדואג שדברים מסוג אחד ילכו ודברים אחרים לא.

דקוראה (או אישאב

להגיד שזה מה שאנשים אוהבים אז ככה מפלחים את השוק, זה כמו להגיד שהמפרסמים מפרסמים עם סטריאוטיפים גזעניים ושוביניסטיים, כי ככה מוכרים טוב. ככה אתה מתעלם מכך שהמפרסמים או המו"לים יוצרים בעצמם את הסטנדרט לגבי "מה שמוכר". הוצאת ספרים זה לא חנות לאביזרי פורנוגרפיה, ולכן יש לא מעט סופרים והוצאות שנהנים מתמיכות ציבוריות (טוב, בישראל פחות, אבל בכל זאת). והתפקיד של התמיכות הציבוריות הללו הוא להכניס לקנון התרבותי דברים שהם לא כלכליים. אבל גם שם, מי שמקבל פרסים ותמיכות זה העמוס עוזים, שנהיים לסטנדרט שממחזר את עצמו.
בנוסף, בארצות שחשוב למו"לים להחזיק פאסון, הם מוציאים בשביל היחסי ציבור שמות גדולים שלא מוכרים הרבה. פילוסופים והוגים למיניהם, למשל, לא כותבים רבי מכר. אבל בכל זאת מוציאים אותם כי זה חשוב להוצאה להתהדר בזה או לעובדיה להרגיש שהם עושים משהו לא רק בסגנון צהובון מהשדרה.
בקיצור: נסיון יפה, אבל זה לא תואם את המציאות.

להגיד שזה מה שאנשים אוהבים אז ככה מפלחים את השוק, זה כמו להגיד שהמפרסמים מפרסמים עם סטריאוטיפים גזעניים ושוביניסטיים, כי ככה מוכרים טוב. ככה אתה מתעלם מכך שהמפרסמים או המו"לים יוצרים בעצמם את הסטנדרט לגבי "מה שמוכר". הוצאת ספרים זה לא חנות לאביזרי פורנוגרפיה, ולכן יש לא מעט סופרים והוצאות שנהנים מתמיכות ציבוריות (טוב, בישראל פחות, אבל בכל זאת). והתפקיד של התמיכות הציבוריות הללו הוא להכניס לקנון התרבותי דברים שהם לא כלכליים. אבל גם שם, מי שמקבל פרסים ותמיכות זה העמוס עוזים, שנהיים לסטנדרט שממחזר את עצמו.
בנוסף, בארצות שחשוב למו"לים להחזיק פאסון, הם מוציאים בשביל היחסי ציבור שמות גדולים שלא מוכרים הרבה. פילוסופים והוגים למיניהם, למשל, לא כותבים רבי מכר. אבל בכל זאת מוציאים אותם כי זה חשוב להוצאה להתהדר בזה או לעובדיה להרגיש שהם עושים משהו לא רק בסגנון צהובון מהשדרה.
בקיצור: נסיון יפה, אבל זה לא תואם את המציאות.

אל תהיו כל כך בטוחים שאין מנגנוני כספים מאוד משוכללים בישראל כלפי מי שהממסדר חפץ בו. זה לא מגיע ישירות מהממשלה או ממשרד החינוך, אבל זה מגיע ממקורות אחרים.

היעיל שבהם הוא חברה בע"ם ששמה אקו"ם, בישראל קיים מנגנון (לדעתי צודק מאוד) שעד כמה שידוע לא קיים במדינות אחרות של זכויות שידור לסופרים ומשוררים, כך כל שיר שמוקרא בטלוויזיה מקנה לסופר או למשורר כמה מאות שקלים (בכל שידור או בכל הקראה). משוררים מולחנים מקבלים כסף על כל שידור. כך שמישהו כמו עמיחי או רביקוביץ' או ויזלטיר ששיריו משודרים זוכה לכמה עשרות אלפי שקלים ויותר בשנה. אני לא צוחק.
(כמובן הוא עדיין ימשיך להתלונן, אלא מה...) שנה אחת זה קרה שהכניסו כמה משיריי לתוכנית טלוויזיה וקיבלתי עשרים אלף שח מאקו"ם. חשבתי שזה יקרה כל שנה אבל מאז זה עומד על מאות שקלים בלבד :-)


מנגנון אחר הוא הבימה והקאמרי. אלה שתי פרות קדושות של התרבות הישראלית והם מקבלים את החלק הארי של תקיבצי התרבות בישראל. שמזרחי אחד ינסה להכניס לשם מחזה, חביבי, עדיף לך כבר לנסות להיות אסטרונאוט או לזכות בלוטו האמריקאי. מחזאי בהמיבה מקבל סכומים אסטרונומיים עבור מחזה, סכומים של 7 ספרות!!! לא תאמינו, וגם, מה שממש מדהים, מתרגם של מחזה מקבל סכומים של 6 ספרות עבור תרגום של מחזה. שם רק מקורבים באמת יכולים להיכנס, למשל ויזלטיר מתרגם מידי פעם מחזה עבור הבימה. תרגום כזה יכול לפרנס אותו לשנתיים או יותר.

תקציב בישיבות זה גרושים ליד מה שהולך וזורם לשתי התיאטראות האלה.

לפני כמה שנים מחזאי אחד בשם מתי רגב (אני מקווה שזה השם, וזכרוני לא מטעה אותי), הריץ סדרת כתבות על הכסף שזורם להבימה, אחרי הכתבה החמישית הוא הפסיק ומאז לא ראיתי שהוא התבטא במקום אחר בנושא. הכל עבר כלא היה, כמו הרבה דברים אחרים.

יש מילגות שניתנות לסופרים על ידי משרד התרבות ומשרד החינוך, גם שם לא קל למזרחי להגיע, אבל שם מדובר באלפי שקלים עד עשרות אלפים, לא יותר מזה. וזה לא הכסף הגדול שזורם בתרבות.

יש עוד מנגנונים של עזרה לסופרים אשכנזים שאיש לא שומע עליהם.

רק הגבתי למה שכתבת. נשמע לי שבעולם כל כך מוכוון רווחיות מיידית, המו"לים מוכנים לעשות ממש הכל בשביל מכור. נשמע שאם היתה דרך להוכיח ביקוש, הם היו הולכים על זה.

את המנגוניים הנוספים אני בוודאי מכיר עוד פחות. נשמע לי הגיוני שיש מין תהליך כזה, שגורם לזה שהעשירים יתעשרו עוד יותר. אגב, אם אני לא טועה - שוב אין לי מושג - אז באקו"ם היתה נציגות מזרחית לא מבוטלת.
אני מבין שאתה עשוי לומר שאשכנזי לא יצטרך ללכת ולהטיף ופוליטיקה מגזרית, לשכב על הגדר בשביל הדורות הבאים, ובכלל - יכול להתמקד באמנות שלו והמערך התרבותי פועל בשבילו מאליו. זה ברור. אבל עדיין... המספרים נראים מטרידים. יותר מדי מזרחים בוחרים שלא לצרוך אמנות מזרחית. טוף. כבר אמרתי שאני לא מבין בזה.

(זה כתוב גם בתגובה לאיריס, ואפילו לזיו)

כי אין לי מושג בדברים הללו, לא יודע אם הזכרתי את זה כבר. אני בסך הכל המשכתי את מה שתיארת - שוק מורעב ואופוטוניסטי, שכל ספר נמדד בו כמין מיקרו תכנית עסקית. במצב כזה, סביר שהמו"לים מנסים מאד לשכלל את הבנת השוק שלהם.
מצד שני, יש משהו בניתוח עניין הספרים על בגדד. מה שאתה טוען, זה מעניין מאד. אתה אומר שיש דרך שבה אפשר בערך להכפיל את מכירות הספרים בארץ (או מכירת כרטיסי התיאטרון), במחיר של התנערות מכמה תפיסות שגויות.

רציתי רק להוסיף בעניין הניכוס. האנדלוסית היא דוגמא מעולה לתרבות מזרחית לא מנוכסת. החוויה שלי בהאזנה לקונצרט עם 300 מבוגרים שגדלו על המוסיקה הזו היתה מיוחדת במינה. לצפות בכל הזוגות יוצאים מאושרים מן האולם היתה אחת החוויות התרבותיות הכי חזקות ובלתי אמצעיות שחוויתי.
אך קשה לי להאמין שהטריק הזה יכול לעבוד בהרבה שדות אחרים. בין היתר, כמו שנכתב כאן, בגלל כוחה המיוחד של המוסיקה, אך גם משום שהתרבות הזו אינה מאיימת. עובדה - קיבלו פרס.

לדעתי האינטרס המזרחי, הקונפליקט, הכוח, נמצא דווקא בשילוב. זאת אומרת, להיכנס לכל השדות שחולשים על כח, אם תרבותי או אם פוליטי, אבל תמיד עם קריצה לחוויות שהמזרחיות במובנה האקטואלי מאפשרת לנו להשתתף ולשתף בה אחרים, כשהמטרה היא לבנות נקודת מבט שונה מזו של המרכז. (רוב האישים שנתת בדוגמאות שירה, אינם מנסים למצוא נקודת אחיזה עצמאית, קצב? פרץ? ובגלל הויתור שלהם מראש על המסר, הם נכשלו, זהו לא המקרה של בוסי)

בעניין הזה, אם נמשיך בעניין המוסיקה, הניכוס של האשכנזיות וסגנונות מוסיקה מערביים יכול ללמד משהו. קחו לדוגמא את הרוק הישראלי. איך קרה שהרוק, כתרבות אמריקאית חתרנית בעיקרה, נוכס בישראל ע"י אשכנזים ששמעו עד אז נעמי שמר עם לחנים רוסיים? איך הרוק העברי ה'תקין' נכנס למרכז בעוד שלהקות מזרחיות חתרניות שהשתמשו ברוק נדחקו הצידה?. נקודת האפס, המפגש של הכוח המקומי עם התרבות הגלובלית יוצר לפעמים אבסורדים.
עוד דוגמא יותר עדכנית היא ההיפ הופ. אחרי שהילדים הטובים הפסיקו להתעניין בו, דווקא מזרחים אספו אותו לחיקם עד כדי כך שהשם שונה ל"היפ הופ מזרחי" וזה הפך לאט לאט לסמי-מיינסטרים.
דוגמא נוספת היא הטראנס, ששוב, בסוף שנות ה-90 היתה סצנת מועדונים סגורה ואליטיסטית והיום כל אותם חובבי טראנס ישנים מצאו להם נישות בתוך נישות שאותם הם מגדירים כ"איכותיות" ונטולות קהל מזרחי, בעוד שצעיר מזרחי יכול לדבר עם צעיר גרמני על טראנס פופולארי ממוסד וליהנות ביחד, בלי פוזות ובלי להבין בכל הסאב-קטגוריות. זה כח. היום יש הרבה צעירים מזרחים שצברו כח בשדה הזה וומרגישים נח להכניס לטראנס השפעות של מוסיקה ערבית לדוגמא.

זאת אומרת, למרות שאני מסכים לכך שתרבות היא שדה רווי כח וגבולות ה'איכות' שלו נקבעים כל פעם מחדש על פי האינטרסים של הקבוצה השלטת, יש חשיבות לנסיון להיכנס פנימה, לשנות, לאיים, לערער את הגבולות. עד שתשמע טריקת דלת ובריחה אשכנזית לנישה חדשה - עשית שינוי קטן ונתת למזרחי כוח תרבותי שאיתו הוא יכול לצאת עם ראש מורם וכו'.
אם בכל השדות המזרחים יהיו המיינסטרים והאשכנזים יאלצו להתרכז בבועה שבתוך בועה שבתוך בועה, עוד יגיע היום שכולן תתפוצצנה.

אבל חשוב להדגיש - בלי הנקודה המודעת והעצמאית יהיה קשה להפרות את שדות התרבות במסר פוליטי מאיים גם לאחר שהקרקע דושנה ע"י מזרחים (בשדות חופשיים כמו המוסיקה הפופולארית ע"י קהל מזרחי, ובשדות הממוסדים יותר ע"י מזרחים לייט מסוגים שונים). אולי אחרי בוסי יכול לקום סופר מזרחי רדיקלי יותר שיכתוב את רומן חייו ואשכנזים פוסט-בוסי לא יוכו בתדהמה כל כך גדולה. אולי עכשיו יכולה לקום להקת היפ הופ מזרחית מודעת ולפוצץ עם מסר חדש. השוק מוכן.

שתי הערות:
אחת לגבי האנדלוסית: התזמורת האנדלוסית מאיימת ועוד איך. הרבה יותר משרית חדד או מכל המוזיקה המזרחית למיניה, מכיוון שהיא מסרבת לענות לתכתיבים של הסטריאוטיפ המזרחי- טברנה, עם הרבה רעש צלצולים ועינטוזים, היא מתחרה על הנתח (ואכן כמו שמואיז אומר מדובר בנתח רציני) של תזמורות קלאסיות אחרות, היא מסרבת להיכנס לנישה של פולקלור, היא מנפצת סטריאוטיפים לגבי מה שנחשב "קלאסי" ו"תרבות גבוהה" (יעני "קולטורה"). מי שנכח/ה בקונצרט הענק לכבוד ר' דוד בוזגלובמשכן האופרה יודע/ת על מה אני מדברת. היום היא גם מתחרה על הנתח של סל תרבות מול תזמורות ותיאטראות אחרים והמלחמה היא יומיומית ולא קלה. ביום שלישי הקרוב אני עורכת ערב חשיפה לכל המנהלים ולאנשי החינוך והתרבות באשדוד. למרות הפרס והמשובים המצויינים שקיבלנו על המופעים בכל הארץ ילדי אשדוד לא נחשפים לתזמורת האנדלוסית. ההתנגדויות באות מכל מיני כיוונים ויש שומרי סף שעומדים כל הזמן על המשמר. אתם מוזמנים לבוא ולתמוך. התחרות אינה כלכלית נטו, יש גם הרבה דעות קדומות שצריך לנפץ בדרך. מנהלים אומרים לי שאני יקרה מדי עבורם, אך לא מהססים לשלם מחיר הרבה יותר גבוה עבור תיאטרון אורנה פורת לילדים ןלנוער או הסימפונייטה רעננה.

האנדלוסית חוללה מהפכה גדולה בדפוסי הצריכה של המזרחים. לשלם 210 ש"ח לקונצרט או לרכוש מנוי אינו עניין של מה בכך והוא מלמד שאפשר לחולל את המהפכה הזו גם בתחום השירה והספרות אם רק פונים לקהל הנכון ובצורה הנכונה. בערבי שירקונצרט שערכה התזמורת לסמי שטרית, ארז ביטון, ויקי שירן, מואיז בן הראש ושלי אלקיים ולסופר אשר כנפו הגיע קהל, ברובו מזרחי לשמוע שירה/ספרות והביקוש היה רב אם לא לומר היסטרי. האולם היה מלא עד אפס מקום והיו רבים שנותרו ללא כרטיסים. מדובר לא רק בקהל מה"מרכז", אלא גם מאשדוד שהיה מוכן לשלם. הבעיה היא ברמת החשיפה והבמות העומדות לרשותנו.

בעניין אחר. אני חושבת שעמיר פרץ וגם קצב כן ניסו ליצור נקודת אחיזה עצמאית. אולי לא מזרחית, אבל כן עצמאית. הקול של פרץ לפני הבחירות כן היה ייחודי, המימוש לצערי לא כל כך. המשותף לכל השמות הוא הניסיון להשתלב. אכן קולו של בוסי בספרו הראשון היה קול ייחודי, אבל ההרגשה שלי היא שהוא הלך והתעמעם בספר השני והשלישי וגם האיכות ירדה.
יש בינינו מאות משוררים/ות סופרים/ות מזרחים מחוננים אך אין בידיהם האמצעים והזמן, לכתוב, לפרסם ולהוציא לאור , בוודאי שלא בהוצאות הגדולות. אין ביקורת ספרותית שתיכתב עליהם באקדמיה ובעיתונות ותאדיר את שמם, ואכן אין מספיק קהל שיצרוך אותם בשל העדר אמצעים. זה חלק מהבעיה האשכנזית שנוצרה כאן.
בזמנו, הגשתי לאחת ההוצאות הגדולות בארץ הצעה לעריכת ספר עם תכנים מזרחים מובהקים. ההצעה התקבלה באהדה רבה ע"י שתי העורכות הראשיות של ההוצאה (אשכנזיות) שחשבו שהוא עשוי להיות להיט , אך כשהובא העניין לפתחו של המו"ל הוא סרב להצעה בטענה שהספר לא יהיה כלכלי כי "מזרחים לא קונים ספרים" (למרות שהספר היה ממוען לכלל הקוראים). אח"כ חשבתי להוציא אותו בהוצאה קטנה כמו אנדלוס או בימת קדם, אבל היה לי ברור שגם זה לא יהיה דבר כלכלי במיוחד וגם כך מרחפת סכנת סגירה תמידית מעל ראשן של ההוצאות הנ"ל.
עד היום ההצעה שוכבת במגרה ואיתה עוד כמה דברים.
הפתרון הוא להקים אקו"ם משלנו, תיאטראות ותזמורות משלנו, הוצאות ספרים, ובתי ספר דוגמת "קדמה" אבל לתמוך בהם בהפגנת סולידריות וע"י צריכה שלנו. על המדף שלי בספריה עומדים לא מעט ספרים מזרחים שרכשתי בכסף מלא למרות שחלקם נכתבו ע"י חברים קרובים מאד.

הטענה של מואיז היא שבממוצע, סופר מזרחי שמפרסם בהוצאה מוכרת ונהנה ממנגנוני שיווק סבירים, מוכר יותר מאשר חברו האשכנזי שמפרסם בדיוק באותה הוצאה, עם אותם מנגנוני שיווק. זה נשמע סביר, ותואם למה שראינו בכוכב נולד. מה בעצם הנתונים ? (מכירות ספרים, בשנים האחרונות, לפי הסופרים)

לגבי מכירת ספרים, ולפעמים גם משקרים כדי להריץ ספר, אבל פחות או יותר זה כך

ויקטוריה מתקרב ל 100,000
שני הספרים של רביניאן 40,000 כ"א
הספר הראשון של בוסי, ירח ירוק בואדי, 10,000

לא יודע לגבי אחרים.

אני שמעתי חבר של הבן שלי מוכר ספרים שלו בארץ
ואני רוצה להגיד מברוק
עבדאללה חמו (אבוקי של אלי חמו הבמאי)

לפני כמה חודשים סמי ביקש שבדפים שכותבים נסמן את האופציה של סינון תגובות, וכך נמנע מכל מיני חולי נפש מסכנים לשתף אותנו בעליבותם. אז יאללה !

הצלחה טובה, ופרנסה טובה, והכי חשוב, השראה טובה והמשך כתיבה יפה.

בפיסקה האחרונה

התכוונתי לסופר המזרחי (ולא הישראלי)

האם נכונה הידיעה , שבן גוריון שלח יהודים ציוניים לעסוק בפיגוע בארצות ערב כנגד היהודים שם, כדי שיעלו לישראל?

הוא השתמש בשליחי המוסד בעירק (דמויות מוכרות בצבור הישראלי) וארגן פגועים בבתי כנסת. היו לפחות 13הרוגים.
המטרה של ב"ג היתה לגרום ליהודי עיראק לברוח ארצה בחופזה, בלי הרכוש והנכסים. הוא רצה אותם כפועלים זולים ולא כבעלי עסקים.

מי היו אנשי שליחי המוסד בעיראק ? תגלה לנו לשם הסקרנות

אלה שהיו קשורים למעשים הללו, כמקבלי פקודות, דיברו בשיחות פרטיות. אלה שבצעו התחרטו. אחד האישים שהוזכרו בשיחות האלה היה מרדכי בן-פורת כמי שאירגן את הפעולות. מאוחר יותר שמעתי את בן-פורת מכחיש בשדורי ישראל כל קשר לפרשת הפצצות בבתי הכנסת. בן פורת היה ח"כ ברשימתו של יגאל הורוביץ בשנות ה-80. לפני-כן חבר במפא"י.
באותן שנים - ראשית ה-50 - היו בן פורת ושלמה הילל בין מנהיגי "המחתרת הציונית" (בעצם שליחי המוסד בעירק).
שלמה הילל היה שר במספר ממשלות מטעם המערך.

אכן נרקמה בזמנו עלילה במשטרת בגדאד, כאילו השליחים הציוניים ביצעו פיגועים כדי לזרז את היהודים לעוזב את עיראק.
הדבר היגיע לברור מישפטי כאשר העיתונאי ברוך נאדל מאנשי לח"י לשעבר ויריב מושבע של השלטון דאז ושל דוד בן גוריון בפרט, התראיין ב"המערכה" יבטאון הציבור הספרדי, באפריל 1977, ואמר 'כי יהודי עיראק, חיו בשפע לא רצו לעלות ועל כן הטילו שליחי המדינה פצצות'.באוגוסט הגיש מרדכי בן פורת תביעת דיבה נגד העיתונאי ברוך נאדל.

משלא מצא ברוך נאדל, אף עדות ממשית לטענתו, שלח ברוך נאדל שליחים אל בן פורת להגיע להסכם פשרה.
בהסכם הוא חוזר מהאשמתו ומתנצל על כל עוול, אשר גרם לפעילים מהפרסומים המותעים.

פרטים נוספים תוכל למצוא באתר של "הארגון העולמי של יהודים יוצאי ארצות ערב".

http://www.forgotten-million.org/Irak.asp