שירה שלום,

קראתי בעניין רב את התגובה שלך לדבריו של אורן קקון (הגעתי אליהם דווקא דרך האתר של מתי). דבר חיובי אחד לפחות יצא מדבריו: הדיון על השתלבות מול אלטרנטיבה, ועל האפשרויות העומדות לפני הספרות המזרחית. חוץ מזה, הדברים המוזרים הללו שלו גם העידו על הקושי הרב של היצירה המזרחית, בין השאר מול קהל מזרחי ש"נשבה", וגם את זה חשוב לזכור.

אני מסכים איתך מאוד על הצורך ליצור אלטרנטיבה, אבל אלטרנטיבה מלאה, אשר היא בעלת סיכויים גדולים יותר ליצירה מזרחית אמיתית, מאשר סוגים שונים של השתלבות, שיש בה באמת השטחה, קבלה של המבט החיצוני, וכו'. אבל מה שאת מציעה כאלטרנטיבה הוא רק חלק מאלטרנטיבה שלמה. כתבת:

"מתי לעזאזל יבינו המזרחים שהתרבות התוססת, האיכותית ובעלת הכוח היא התרבות השורשית שלנו ושל הורינו, וזו החדשה הנוצרת בפריפריה, מלמטה , מהקרביים הרוחשות שלנו ו"מהזעם המבקש לכתוב שיר אנאלפביתי....." כפי שהיטיב לבטא זאת מתי שמואלוף בשירו "אות צורב על צווארי" "

אתר "קדמה" הוא במה חשובה ומרכזית לתרבות מזרחית, וכך גם הפריפריה, וכך גם "הזעם המבקש לכתוב שיר אנאלפביתי". אבל שירה, מתי לא כתב שיר אנאלפביתי - כי זה קשה מאוד, כלומר כנראה בלתי אפשרי. הזעם והמחאה הם רק חלק אחד של התרבות המזרחית (זאת החדשה, שהיא באמת מזרחית, במובן שהמזרחיות נולדה בארץ, ולא מרוקאית או אלז'יראית או תימנית).

כמו שאת יודעת מעניין האנדלוסית ומעניין השירה, יש גם שאלה של המשכיות ושורשים בתוך התרבות המזרחית, זאת תרבות גבוהה וכתובה ולא אנאלפבתית, יש את שאלת בית-הכנסת ואת השפה הערבית שרובנו שכחנו ברמות שונות(והכורדית, והפרסית, והברברית, והלאדינו, והארמית, והתורכית, והיוונית, והבולגרית).

ובשביל אלו צריך חינוך. אנחנו צריכים להיות אחראיים לחינוך ילדינו, לקחת את השליטה על חייהם ועל האפשרויות שיפתחו לפניהם. זאת היתה אחת המטרות של "קדמה" הבית-ספר (שביקש להיות רשת ארצית, ובינתיים שורד רק בירושלים ולא זוכה להפיץ את תורתו לעוד מקומות). ובלי חינוך, וחינוך שהוא גם אליטיסטי, לא נצליח ליצור המשכיות של התרבות המזרחית.

אם אנחנו רוצים המשכיות של התרבות המזרחית, אנחנו צריכים לא להתבייש בתרבות האליטיסטית שלנו, ולא רק בצד המחאה - שיהיו לנו ישיבות גבוהות, בתי-ספר מצויינים, כתבי-עת נחשבים ואיכותיים (כפי שהכיוון מזרח מצליח להיות, וכפי שאפיריון כבר איננו), הוצאות רחבות היקף, וביקורת ספרות אשר מכירה את השפה המזרחית על רבדיה השונים - השירה והפרוזה בארץ, העולם הרבני, הספרות הערבית, הספרות העממית, הפיוט, המקאמה, וכו'.

בתרבות המזרחית אנחנו צריכים לאתגר מושגים כמו ההבחנות בין תרבות גבוהה ועממית, תרבות כתובה ותרבות שבעל-פה, תרבות נשית ותרבות גברית, תרבות דתית ותרבות חילונית, תרבות יהודית ותרבות ערבית, גם בין תרבות וירטואלית לתרבות בחוץ, לאתגר את ההבחנות בין הבית והחוץ - אבל דרך מהלך האיתגור הזה לא כדאי למחוק את התרבות הגבוהה שלנו, או את התרבות הכתובה - ולבקש רק את הזעם האנאלפביתי.

קקון הוכיח במאמרו שאנחנו צריכים מבקרים שמכירים את עולם התרבות המזרחי על מגוון רבדיו. ושאם אנחנו נניח לבתי-הספר, לטלויזיה ולעיתונות הקיימת לחנך את ילדינו, גם הם בטח יחשבו כמוהו, ויהיו במבוכה מאתנו, שחייבים כל הזמן לחזור ולהיזכר בפצע ההוא, המזרחי, במקום להניח לו ולנוע הלאה, כלומר קדימה, כלומר מערבה, כלומר אל השיכחה והויתור והמחיקה של עולמות רוח עצומים.

שבת שלום שירה,
אלמוג

קדמה אכן אתר מבורך ורב משמעות עבור כל מזרחי בעל תודעה.
אבל גם כאן אני מרגיש בחיבוק הרחב של השמאל הרדיקלי האשכנזי ששומר שהדיון לא יסטה מעבר ל "פלסטינים וכיבוש" ושחס וחלילה לא יעסקו כאן בהעמקת התודעה המזרחית.
שלא תביני אותי לא נכון דו שיח מזרחי פלסטיני צריך להתקיים בכל הרמות ובכל עת אבל הוא צריך להיות חופשי ומנוטרל מהשפעתו של השמאל האשכנזי לגווניו וה"איזמים" שלו.

יישר כח על פעילותך הברוכה

אלמוג תודה על התגובה.
הזעם מבחינתי הוא חומר בערה חשוב מאוד ביצירה המזרחית. הוא משמש חומר דלק לתרבות של מחאה פוליטית, ולאמנות מחאה, אבל הוא רק פן אחד של חומרי הדלק. יש גם געגועים, עוני,ייאוש ודיכאון מחיי היום יום הקשים , כל אלו ביחד יכולים להוליד אמנות לירית וחזותית נפלאה, כפי שכתבתי במאמר שלי בכיוון מזרח בגיליון האחרון, אמנות שנולדת מתוך צורך אמיתי, אך עוברת מין סובלימציה של כל אותם רגשות שציינתי לעיל. אם יצא לך לקרוא את שירי פה באתר, וודאי ראית שאין מדובר בשירי זעם ומחאה ובטח שלא אנאלפביתיות, אלא בשירים שמבטאים דווקא הרבה עידון,רוך ,אהבה כמיהה וגעגועים.

התרבות השורשית שלנו כמו כל תרבות אחרת כללה גם אלמנטים של אמנות עממית וגם קלאסית. אכן הדילמה שהצבת מבחינתי היא דילמה יומיומית, האם ללכת על הלחן העממי הפופולרי יותר או על הלחן האנדלוסי הקלאסי המורכב יותר. האם לשמר את הישן או ליצור תרכובת חדשה. האחריות היא גדולה. הסתבר לי כי מעטים הם המבינים ברזי המוזיקה האנדלוסית הקלאסית על כל מכמניה. החשש הוא, שאנשים אלו הולכים ומתמעטים ולוקחים איתם את הידע הרב. הכנר ישועה אזולאי שנפטר השבוע היה אחד כזה.
התרבות המזרחית החדשה שמתהווה כאן אינה אנאלפבתית ואתה ההוכחה לכך ביצירתך. אבל חשוב שנשמור על סטנדרטים מקצועיים וניצור מתוך העולמות שלנו ולא מתוך תכתיבי התרבות הישראלית. חשוב גם קהל היעד, שאליו מופנית היצירה. אין לי שום עניין לפרסם את שירי בהארץ כי ברור לי שכל מה שישאר מהם הוא איזושהי אנקדוטה אקזוטית. השווה בין האופן שבו התקבל הסיפור שלך בארץ וב"הארץ" (תגובות הגולשים) לבין הקריאה הערבית שלו במצרים. "הכיוון מזרח" הוא בהחלט דוגמא לאלטרנטיבה תרבותית, אך אל תשכח שהסיבה לייסודו הוא אותו זעם. תבקש מאלי חמו שיעלה את השיחות המקדימות להקמת כתב העת בין סמי שטרית לאיציק גורמזאנו. הבסיס להקמת "קדמה" הוא אותו זעם מחאה וביקורת של אינטלקטואלים מזרחים על הדיכוי.
ועכשיו לנקודת המפתח עליה הצבעת- החינוך. אכן זו נקודת המפתח, ולכן מצאתי את עצמי נשאבת בחזרה לתחום החינוך. כמנהלת המחלקה החינוכית של התזמורת האנדלוסית אני מנסה לפחות לחשוף את התלמידים לסו זה שך תרבות ההולכת ונעלמת, אך גם פה מדובר במלחמה. יש הרבה התנגדויות, לצד ההתנגדויות הרגילות מצד אשכנזים, ישנן התנגדויות לא פחות חזקות, אם לם לא יותר, מצד אלה שטרחו כל כך קשה ועשו הכל כדי למחוק את תרבות הוריהם ולאמץ זהות ישראלית חדשה.
אך מעבר לחשיפת התרבות יש צורך בחינוך ביקורתי דיאלוגי שיחשוף את המבנים והממסדים המדכאים כפי שניסינו לתת בקדמה, אבל לא ברמת ביה"ס היחיד הבודד, אלא ברמה ארצית.

למה אתה נבוך וכואב מדבריו של אורן?
עד מתי תכאבו את מה שלא ראוי לשום כאב ומבוכה?
מתי תקבלו שלמאבק המזרחי אין תוחלת ותועלת וזאת מהסיבה הפשוטה שאין סיבה להאבק במה שבסדר גמור!
למה לכם להתעקש על הרדיקליות?
ממתי מתינות זה ההיפך מהשאיפה לצדק?
מדוע אתם תומכים באנרכיסטים ושאר שיקוצים?
מאיזו סיבה אתם מתעבים את "בני השבט הלבן"?
ממתי מותר להחליף גזענות אחת באחרת?
מתי תהפכו להיות אנשי שלום?

קראתי את הביקורת של קקון, ונראה שמה שהוא כותב הוא אולי אחר: הוא מאד לא אוהב את הספר, אבל מוצא בו קוי זכות שהם בענין האג'נדה המזרחית. למרות שקוי הזכות הללו מדברים אליו, הוא בוחר להודיע שהספר ממש גרוע, כנראה כי הספר כל כך גרוע בעיניו, עד שאין דרך לעקוף את זה. אבל קקון ממלא דפים שלמים באפולוגטיקה, כנראה בגלל שהמזרחיות והאג'נדה כן חשובה בעיניו.

אולי הוא מודר כאן ומוקצה בגלל שהוא לא מספיק זועם, ובגלל שהוא מתיחס בצורה פחות כבדה ונפוחה לקמפיין המזרחי. כאילו עצם היותו מזרחי מחייב אותו לבחור או ל"השתכנז" או לדבר מרוקאית כל היום. כאילו אין ולא היו שטויות שנאמרו בשם הקשת והקדמה. כאילו קקון קורא כאן, ונמאס לו מזה שכל מאמר כאן, בלי יוצא מן הכלל, מוכתר כ"מאמר חשוב", כל שיר הוא "מדהים", כל אנאלוגיה היא "יצירת ידע".

אז בוסי, על פי קקון, בוסי לא מדהים, בוסי לא יצירת מופת, בוסי מביך. בוסי לא יכול להביך אותו אם הוא לא רואה קישור ביניהם. הקישור הזה, ככה זה נראה מכאן, הוא כנראה סוג של הזדהות מזרחית.

כי יש כל כך הרבה מזרחים בארץ, שביקוש לספרות של מזרחים היה צריך מזמן להכריע את הכף מבחינה עסקית. איך זה פועל מבחינה עסקית ? למה הם צריכים להחליף את הספרים על המדפים בקצב כל כך גבוה ? הלא האינטרס שלהם אמור להיות להקטין את ההשקעות ולהוציא את המקסימום מספרים שכבכר יצאו.

(יכול להיות שחלק מהרידוד הזה, של ספר כל חודש וחצי, מוביל לזה שבשביל ההוצאות לאור, כותב מזרחי יהיה בעל ערך אם ורק אם הוא סנסציוני ? ואז קיים סיכוי שאיכויות ספרותיות יהיו משניות בבחירה הזו, וקקון ימשיך להתעצבן ? אין לי מושג במו"ליות)

עמיר בניון, המדהים והנפלא, חזר להופיע. ברוך הבא עמיר. התגעגעתי.

ההוא, ששמו נשתכח ממני, דיבר פעם על מסעודה משדרות, כארכיטיפ לרייטינג. מה שההיא אוהבת, יכניס הרבה כסף, וישודר בערוץ 2.

אז אני לא רוצה לדבר על הגזענות שלו. את זה עושים אחרים באתר הזה טוב ממני. אבל לדעתי, המסעודה הזו לא יושבת בכלל בשדרות, וגם לא קוראים לה מסעודה, אלא היא לרוב גבר אשכנזי, שיושב באחד ממוקדי הכוח של קומיסרי התרבות שלנו.

כי אנשים צורכים את מה שהם מכירים. והם מכירים את מה שנותנים להם שיכירו. התכנית שישימו בפריים טיים, הספר שישימו בחלון הראווה, הסופר שיכנס לתכנית הלימודים בבתי הספר, הציור שישימו בגלריה הנחשבת ויכתבו עליו במדור התרבות בעיתון הנפוץ, זה מה שילך וזה מה שימכור.

ויש מי שדואג שדברים מסוג אחד ילכו ודברים אחרים לא.

דקוראה (או אישאב

להגיד שזה מה שאנשים אוהבים אז ככה מפלחים את השוק, זה כמו להגיד שהמפרסמים מפרסמים עם סטריאוטיפים גזעניים ושוביניסטיים, כי ככה מוכרים טוב. ככה אתה מתעלם מכך שהמפרסמים או המו"לים יוצרים בעצמם את הסטנדרט לגבי "מה שמוכר". הוצאת ספרים זה לא חנות לאביזרי פורנוגרפיה, ולכן יש לא מעט סופרים והוצאות שנהנים מתמיכות ציבוריות (טוב, בישראל פחות, אבל בכל זאת). והתפקיד של התמיכות הציבוריות הללו הוא להכניס לקנון התרבותי דברים שהם לא כלכליים. אבל גם שם, מי שמקבל פרסים ותמיכות זה העמוס עוזים, שנהיים לסטנדרט שממחזר את עצמו.
בנוסף, בארצות שחשוב למו"לים להחזיק פאסון, הם מוציאים בשביל היחסי ציבור שמות גדולים שלא מוכרים הרבה. פילוסופים והוגים למיניהם, למשל, לא כותבים רבי מכר. אבל בכל זאת מוציאים אותם כי זה חשוב להוצאה להתהדר בזה או לעובדיה להרגיש שהם עושים משהו לא רק בסגנון צהובון מהשדרה.
בקיצור: נסיון יפה, אבל זה לא תואם את המציאות.

להגיד שזה מה שאנשים אוהבים אז ככה מפלחים את השוק, זה כמו להגיד שהמפרסמים מפרסמים עם סטריאוטיפים גזעניים ושוביניסטיים, כי ככה מוכרים טוב. ככה אתה מתעלם מכך שהמפרסמים או המו"לים יוצרים בעצמם את הסטנדרט לגבי "מה שמוכר". הוצאת ספרים זה לא חנות לאביזרי פורנוגרפיה, ולכן יש לא מעט סופרים והוצאות שנהנים מתמיכות ציבוריות (טוב, בישראל פחות, אבל בכל זאת). והתפקיד של התמיכות הציבוריות הללו הוא להכניס לקנון התרבותי דברים שהם לא כלכליים. אבל גם שם, מי שמקבל פרסים ותמיכות זה העמוס עוזים, שנהיים לסטנדרט שממחזר את עצמו.
בנוסף, בארצות שחשוב למו"לים להחזיק פאסון, הם מוציאים בשביל היחסי ציבור שמות גדולים שלא מוכרים הרבה. פילוסופים והוגים למיניהם, למשל, לא כותבים רבי מכר. אבל בכל זאת מוציאים אותם כי זה חשוב להוצאה להתהדר בזה או לעובדיה להרגיש שהם עושים משהו לא רק בסגנון צהובון מהשדרה.
בקיצור: נסיון יפה, אבל זה לא תואם את המציאות.

רק הגבתי למה שכתבת. נשמע לי שבעולם כל כך מוכוון רווחיות מיידית, המו"לים מוכנים לעשות ממש הכל בשביל מכור. נשמע שאם היתה דרך להוכיח ביקוש, הם היו הולכים על זה.

את המנגוניים הנוספים אני בוודאי מכיר עוד פחות. נשמע לי הגיוני שיש מין תהליך כזה, שגורם לזה שהעשירים יתעשרו עוד יותר. אגב, אם אני לא טועה - שוב אין לי מושג - אז באקו"ם היתה נציגות מזרחית לא מבוטלת.
אני מבין שאתה עשוי לומר שאשכנזי לא יצטרך ללכת ולהטיף ופוליטיקה מגזרית, לשכב על הגדר בשביל הדורות הבאים, ובכלל - יכול להתמקד באמנות שלו והמערך התרבותי פועל בשבילו מאליו. זה ברור. אבל עדיין... המספרים נראים מטרידים. יותר מדי מזרחים בוחרים שלא לצרוך אמנות מזרחית. טוף. כבר אמרתי שאני לא מבין בזה.

(זה כתוב גם בתגובה לאיריס, ואפילו לזיו)

כי אין לי מושג בדברים הללו, לא יודע אם הזכרתי את זה כבר. אני בסך הכל המשכתי את מה שתיארת - שוק מורעב ואופוטוניסטי, שכל ספר נמדד בו כמין מיקרו תכנית עסקית. במצב כזה, סביר שהמו"לים מנסים מאד לשכלל את הבנת השוק שלהם.
מצד שני, יש משהו בניתוח עניין הספרים על בגדד. מה שאתה טוען, זה מעניין מאד. אתה אומר שיש דרך שבה אפשר בערך להכפיל את מכירות הספרים בארץ (או מכירת כרטיסי התיאטרון), במחיר של התנערות מכמה תפיסות שגויות.

רציתי רק להוסיף בעניין הניכוס. האנדלוסית היא דוגמא מעולה לתרבות מזרחית לא מנוכסת. החוויה שלי בהאזנה לקונצרט עם 300 מבוגרים שגדלו על המוסיקה הזו היתה מיוחדת במינה. לצפות בכל הזוגות יוצאים מאושרים מן האולם היתה אחת החוויות התרבותיות הכי חזקות ובלתי אמצעיות שחוויתי.
אך קשה לי להאמין שהטריק הזה יכול לעבוד בהרבה שדות אחרים. בין היתר, כמו שנכתב כאן, בגלל כוחה המיוחד של המוסיקה, אך גם משום שהתרבות הזו אינה מאיימת. עובדה - קיבלו פרס.

לדעתי האינטרס המזרחי, הקונפליקט, הכוח, נמצא דווקא בשילוב. זאת אומרת, להיכנס לכל השדות שחולשים על כח, אם תרבותי או אם פוליטי, אבל תמיד עם קריצה לחוויות שהמזרחיות במובנה האקטואלי מאפשרת לנו להשתתף ולשתף בה אחרים, כשהמטרה היא לבנות נקודת מבט שונה מזו של המרכז. (רוב האישים שנתת בדוגמאות שירה, אינם מנסים למצוא נקודת אחיזה עצמאית, קצב? פרץ? ובגלל הויתור שלהם מראש על המסר, הם נכשלו, זהו לא המקרה של בוסי)

בעניין הזה, אם נמשיך בעניין המוסיקה, הניכוס של האשכנזיות וסגנונות מוסיקה מערביים יכול ללמד משהו. קחו לדוגמא את הרוק הישראלי. איך קרה שהרוק, כתרבות אמריקאית חתרנית בעיקרה, נוכס בישראל ע"י אשכנזים ששמעו עד אז נעמי שמר עם לחנים רוסיים? איך הרוק העברי ה'תקין' נכנס למרכז בעוד שלהקות מזרחיות חתרניות שהשתמשו ברוק נדחקו הצידה?. נקודת האפס, המפגש של הכוח המקומי עם התרבות הגלובלית יוצר לפעמים אבסורדים.
עוד דוגמא יותר עדכנית היא ההיפ הופ. אחרי שהילדים הטובים הפסיקו להתעניין בו, דווקא מזרחים אספו אותו לחיקם עד כדי כך שהשם שונה ל"היפ הופ מזרחי" וזה הפך לאט לאט לסמי-מיינסטרים.
דוגמא נוספת היא הטראנס, ששוב, בסוף שנות ה-90 היתה סצנת מועדונים סגורה ואליטיסטית והיום כל אותם חובבי טראנס ישנים מצאו להם נישות בתוך נישות שאותם הם מגדירים כ"איכותיות" ונטולות קהל מזרחי, בעוד שצעיר מזרחי יכול לדבר עם צעיר גרמני על טראנס פופולארי ממוסד וליהנות ביחד, בלי פוזות ובלי להבין בכל הסאב-קטגוריות. זה כח. היום יש הרבה צעירים מזרחים שצברו כח בשדה הזה וומרגישים נח להכניס לטראנס השפעות של מוסיקה ערבית לדוגמא.

זאת אומרת, למרות שאני מסכים לכך שתרבות היא שדה רווי כח וגבולות ה'איכות' שלו נקבעים כל פעם מחדש על פי האינטרסים של הקבוצה השלטת, יש חשיבות לנסיון להיכנס פנימה, לשנות, לאיים, לערער את הגבולות. עד שתשמע טריקת דלת ובריחה אשכנזית לנישה חדשה - עשית שינוי קטן ונתת למזרחי כוח תרבותי שאיתו הוא יכול לצאת עם ראש מורם וכו'.
אם בכל השדות המזרחים יהיו המיינסטרים והאשכנזים יאלצו להתרכז בבועה שבתוך בועה שבתוך בועה, עוד יגיע היום שכולן תתפוצצנה.

אבל חשוב להדגיש - בלי הנקודה המודעת והעצמאית יהיה קשה להפרות את שדות התרבות במסר פוליטי מאיים גם לאחר שהקרקע דושנה ע"י מזרחים (בשדות חופשיים כמו המוסיקה הפופולארית ע"י קהל מזרחי, ובשדות הממוסדים יותר ע"י מזרחים לייט מסוגים שונים). אולי אחרי בוסי יכול לקום סופר מזרחי רדיקלי יותר שיכתוב את רומן חייו ואשכנזים פוסט-בוסי לא יוכו בתדהמה כל כך גדולה. אולי עכשיו יכולה לקום להקת היפ הופ מזרחית מודעת ולפוצץ עם מסר חדש. השוק מוכן.

לפני כמה חודשים סמי ביקש שבדפים שכותבים נסמן את האופציה של סינון תגובות, וכך נמנע מכל מיני חולי נפש מסכנים לשתף אותנו בעליבותם. אז יאללה !

האם נכונה הידיעה , שבן גוריון שלח יהודים ציוניים לעסוק בפיגוע בארצות ערב כנגד היהודים שם, כדי שיעלו לישראל?

הוא השתמש בשליחי המוסד בעירק (דמויות מוכרות בצבור הישראלי) וארגן פגועים בבתי כנסת. היו לפחות 13הרוגים.
המטרה של ב"ג היתה לגרום ליהודי עיראק לברוח ארצה בחופזה, בלי הרכוש והנכסים. הוא רצה אותם כפועלים זולים ולא כבעלי עסקים.

מי היו אנשי שליחי המוסד בעיראק ? תגלה לנו לשם הסקרנות

אלה שהיו קשורים למעשים הללו, כמקבלי פקודות, דיברו בשיחות פרטיות. אלה שבצעו התחרטו. אחד האישים שהוזכרו בשיחות האלה היה מרדכי בן-פורת כמי שאירגן את הפעולות. מאוחר יותר שמעתי את בן-פורת מכחיש בשדורי ישראל כל קשר לפרשת הפצצות בבתי הכנסת. בן פורת היה ח"כ ברשימתו של יגאל הורוביץ בשנות ה-80. לפני-כן חבר במפא"י.
באותן שנים - ראשית ה-50 - היו בן פורת ושלמה הילל בין מנהיגי "המחתרת הציונית" (בעצם שליחי המוסד בעירק).
שלמה הילל היה שר במספר ממשלות מטעם המערך.

אכן נרקמה בזמנו עלילה במשטרת בגדאד, כאילו השליחים הציוניים ביצעו פיגועים כדי לזרז את היהודים לעוזב את עיראק.
הדבר היגיע לברור מישפטי כאשר העיתונאי ברוך נאדל מאנשי לח"י לשעבר ויריב מושבע של השלטון דאז ושל דוד בן גוריון בפרט, התראיין ב"המערכה" יבטאון הציבור הספרדי, באפריל 1977, ואמר 'כי יהודי עיראק, חיו בשפע לא רצו לעלות ועל כן הטילו שליחי המדינה פצצות'.באוגוסט הגיש מרדכי בן פורת תביעת דיבה נגד העיתונאי ברוך נאדל.

משלא מצא ברוך נאדל, אף עדות ממשית לטענתו, שלח ברוך נאדל שליחים אל בן פורת להגיע להסכם פשרה.
בהסכם הוא חוזר מהאשמתו ומתנצל על כל עוול, אשר גרם לפעילים מהפרסומים המותעים.

פרטים נוספים תוכל למצוא באתר של "הארגון העולמי של יהודים יוצאי ארצות ערב".

http://www.forgotten-million.org/Irak.asp