סעדיה

מי שלא מכיר, מי שלא ראה –

תמונה אחת כמו כל המלים כולן:

סעדיה,

שחור הבלורית והתואר,

והעצמה בעיניים,

העיניים של המהפכה,

המבט החד ההוא,

לא נחמד ולא חמוד,

מרציאנו!

כמו שולח אגרוף לפרצוף -

די! לא עוד!

זעקת דור מקופלת בו,

וזקיפות הראש

מותחת את גווך,

ואתה יודע שאילו היית שם

היית הולך אחריו באש,

בלא חשש,

לא מהסס

לרגע.

אחח, הרגע האחד הזה

המזוקק בתוך עיניים נחושות

שכבר לא יעצרן דבר,

הרי היית נותן את כל אלפי מילותיך

העלובות

בעבור הרגע הגרעיני

האחד ההוא,

בו ניצתה האש

בידי נערים גיבורים

בני עשרים,

ולא כבתה מאז,

לפחות בבטן.

העוגה לכולם! קרא בעוז הפנתר

סעדיה, או שלא תהיה עוגה!

ומאז אין לנו דיבור אחר

מול חומת הדיכוי

הגבוהה והולכת,

אבל גם אין לנו פנתרים כמה

או אחד לרפואה,

אין לנו אש,

לא בעיניים,

ולא בידיים,

אין לנו אגרוף,

אין לנו גיבור,

ואולי כבר איננוּ

ראויים,

וכמה קשה יותר עכשיו

להביט לך לתוך העיניים,

סעדיה.

סמי ש. שטרית, 21.12.07