תגובות אחרונות

Ord2127 מאת : mibverieddy
דף : הכבוד האבוד של חסיבה
ועוד משהו. מאת : זיו
דף : מבלי שתכיר את הקו הירוק או זה האדום
ליעקב האנטי ציוני מאת : יעקב
דף : מבלי שתכיר את הקו הירוק או זה האדום
האנרכיסטים נגד הגדר. מאת : זיו
דף : מבלי שתכיר את הקו הירוק או זה האדום
ליעקב האנטי ציוני מאת : חליק משמות
דף : מבלי שתכיר את הקו הירוק או זה האדום
ראש השנה הוא ראשון לעשרת ימי תשובה מאת : שאול סלע
דף : השיר שלי על ביאליק
ציטוט מאת : ביקורת בהארץ
דף : השיר שלי על ביאליק
ליעקב מאת : יעקב האנטי ציוני
דף : מבלי שתכיר את הקו הירוק או זה האדום
גם התשלום חסוי מאת : לא ציוני
דף : פוסט להויברגרים או למה כדאי להופיע באריאל
למלעון מאת : כבירי
דף : השיר שלי על ביאליק

להידרדר לפשיזם

חגי מטר

2009-01-12


בסך הכל זאת הייתה אחת ממשמרות המחאה השקטות והמסודרות ביותר שראיתי. בשישי שעבר בשעה שש בבוקר הגענו, תשע עשר אנשים וכמה צלמים, לכניסה של בסיס חיל האוויר בשדה דב, כדי למחות נגד ההפצצות על עזה. רצינו להזכיר לטייסים שממריאים מתל אביב שלמעשים שלהם יש תוצאות נוראיות גם אם הם לא רואים אותן.

 

חלק מהאנשים נשכבו על הכביש, כשהם לבושים בסרבלים מכוסים בצבע אדום, וחסמו חלק מהכניסה לבסיס – אבל לא את כולה, ורכבים המשיכו להיכנס ולצאת. אחרים החזיקו שלטים, או חילקו לעוברים ושבים פלאיירים. הכל נעשה בדממה מוחלטת. תוך פחות מדקה הגיעה ניידת, וקצין משטרה הורה לכולם לעלות למדרכה. כולם צייתו, ועמדו בדממה עם השלטים בצד הכביש. עברה עוד דקה, ועשרות שוטרי יס"מ הופיעו, עצרו את כולנו, והעלו אותנו לזינזנה. חוץ מיציאה אחת לחקירה ואחת לאולם בית המשפט, את 12 השעות הבאות העברנו בתוך הזינזנה.

 

לא משנה כמה פעמים כבר עברתי את זה, תמיד קשה להתמודד וקשה להסביר את חוסר האונים המוחלט ממנו סובלים עצירים. במשך 12 שעות לא נתנו לנו דבר לאכול. רק פעם אחת נתנו לאנשים ללכת לשירותים, כך שמישהו נאלץ להשתין לתוך שקית ניילון ליד כולם. לא אפשרו לנו להתקשר לאף אחד. מישהי שהייתה במחזור נאלצה לסבול בשקט. ואין עם מי לדבר. אתה פונה לשוטר שעומד מחוץ לזינזנה אחרי שלוש שעות, והוא שוב מבטיח "תיכף", או "עוד עשר דקות נוסעים לבית המשפט", גם אם ברור גם לך וגם לו שזה ייקח עוד זמן רב. אז מתחלף השוטר, והשוטר החדש כועס עליך שאתה בכלל מבקש משהו. הוא הרי רק הרגע הגיע, אז למה להאשים אותו בזה שאתה מחכה כבר שעות לאוכל ולשירותים, ואולי בכלל אתה משקר? ניסיונות להזכיר לקצינים מזדמנים שחובה עליהם לדאוג לעצורים נתקלים בגיחוך. "אין בעיה, תתלונן בפני השופט", אומר אחד, "סבבה, תגיש נגדי תלונה במח"ש", אומרת אחרת. ואולי תעשה את זה בעתיד, ואולי לא, אבל את העובדה שעכשיו אתה נעול בכלוב מתכת קטן עם אזיקונים על הידיים מאחורי הגב – אף אחד לא ישנה.

 

מחוץ לזינזנה ראינו כמה פעמים אנשי משטרה לוחצים ידיים בחום ובהתרגשות על הצלחת המבצע, משל תפסו שלוש משפחות פשע במכה אחת. בחקירות נשאלנו שאלות שהוכנו מראש, וגילינו שכמה תחנות משטרה של צפון העיר והפרברים התאחדו מבעוד מועד לקראת האירוע ושלחו את אנשיהן כדי לסכל, לעצור, להוביל, לחקור ולהעניש אותנו על משמרת המחאה הקטנה. כשהחוקרת שלי שמעה שלא תיארתי לעצמי שאעצר, כי רק באתי לפעולה קטנה וסימבולית, ושעשיתי תוכניות להמשך היום, היא צחקה.

 

בסופו של דבר הגענו לדיון בבית המשפט. נדהמנו לשמוע שהמשטרה, בניגוד להרגלה במצבים כאלה, מבקשת להאריך את המעצר בחמישה ימים להמשך חקירה. מדהים עוד יותר היה לגלות שאין לנו שום דרך לדעת למה. הדיון נראה כמו דיון על צו מעצר מנהלי בשטחים; נציג המשטרה הגיש ערימה של דוחות מודיעין חסויים לשופט, ואמר שכל ההסברים נמצאים שם. בדפים האלה, שעד עכשיו אני לא מצליח לדמיין מה נכתב בהם, הוסברה ה"מסוכנות" שלנו. הטיעונים המעולים שהעלה עורך הדין שלנו וסרט הוידיאו שהנציח את המיצג ואת המעצר נתקלו בקיר אטום. השופט הבין את המסר שהועבר לו; "בימים כתיקונם אתה יכול להיות שופט", אומר הקול הביטחוניסטי דרך הכותרת "חומר חסוי", "אבל היום אתה נקרא אל הדגל. שלח את האנשים האלה לכלא". וכך הוא עשה. זכינו בהארכת מעצר של יומיים, על מנת שהמשטרה תוכל להמשיך לחקור את פשע המחאה החמור שבצענו.

בדרך למעצר באבו-כביר אמר לי ט': "היכולת של המדינה הזו להידרדר לפשיזם פשוט מדהימה. רגע אחד שומרים על מראית עין של דמוקרטיה ליהודים, בעוד שעל הפלסטינים בשטחים יש משטר צבאי ועל אלה שבישראלי משטר שב"כ, ורגע אחרי זה המערכת כבר מוכנה ליישם את אותם כללים דרקוניים על כולם. רק צריך להזכיר מלחמה, או צרכי ביטחון, וכולם מיישרים קו. הקונצנזוס נאכף בקפידה, ואין יותר מקום למראית העין". צודק.

 

בית המעצר עצמו היה סביר בהחלט, בגבולות הברורים. היחס היה כמעט ידידותי, סוף-סוף דאגו לנו לאוכל (אורז לבן ולחם עם קצת שוקולד למריחה), למגבות, משחת ומברשת שיניים וסבון. קיבלנו תאים מאוד קרים, אבל לפחות נשארנו ביחד. את שבת העברנו בתא במשחקי קלפים שהכנו לעצמנו מקרטון (עד שהחרימו אותם), יוגה, תרגילי כושר, משחקי חברה, דיונים פוליטיים ומשפטיים, והשלמת שעות שינה. בשעות הערב העביר לנו אחד האסירים, שעובד בחלוקת אוכל וציוד לתאים, מכתב קצר: "שמאלנים יקרים, בזה הרגע מדווחים בחדשות שמתחילה פעולה קרקעית בעזה. אתכם הסליחה. על החתום, אביגדור ליברמן".

 

בראשון בבוקר חזרנו לבית המשפט. המשטרה לא ניצלה את הזמן כדי לשוב ולחקור אותנו, אבל החליטה להגיש כתב אישום חמור על ניסיון חדירה לבסיס צבאי, התפרעות וכן הלאה. התובעת גם ביקשה מעצר עד תום ההליכים. מדובר בחודשים בכלא. היינו בהלם. התחלתי לחשוב למי אשכיר את הבית, מה יקרה עם החתול, ואיזה ספרים אבקש שחברים יביאו לי למעצר. שוב דובר על דוחות חסויים, על "מסוכנות". במסגרת הטיעונים שלה הזכירה את העובדה שהעצורים "בצפון" גם מוחזקים עד תום ההליכים. "בצפון" היא מילת קוד ברורה לערבים. ההערכה של ט' הוכיחה את עצמה: הגזענות הדכאנית שמופעלת כלפי ערבים עכשיו מיובאת גם אלינו.

 

לשמחתנו, ואולי בעיקר למזלנו, השופט שהגרלנו הפעם לא קנה את זה. הוא שחרר אותנו מיד, כמעט מבלי להקשיב לעורכת הדין שלנו. כשהובלנו עם אזיקים בידיים וברגליים, בדרך חזרה מהאולם לתאים שמתחת לבית המשפט בהם נאלצנו לחכות לבירוקרטיית השחרור, לא הפסיקו הסוהרים המלווים לקלל ולהשפיל את כולנו. הם זעמו על השחרור. לנו זה כבר לא הפריע. נפרדנו משאר העצורים, רובם לא-אשכנזים, ללא עורכי דין טובים שיגנו עליהם, וחסרי אונים כמעט לגמרי נוכח אותה אלימות שרירותית של מערכת הכליאה. אדם שהתבקש להפקיד ערבות כדי להשתחרר זכה לשיחת טלפון אחת, אבל מי שענה לו לא יכול היה להגיע, ונאסר עליו לעשות שיחה נוספת. הוא חזר לכלא. אשר לנו, בסוף הבירוקרטיה עשתה את שלה, ויצאנו לחופשי, לזרועותיהם החמות של עשרות חברים ותומכים.

 

ועדיין, השמחה לא מוחלטת. המלחמה נמשכת ומחמירה, והמצב בעזה מדרדר. חברים שגרים בדרום מספרים לי ששם ההתנגדות למלחמה גדולה יותר מאשר בכל שאר הארץ, רק שהתקשורת מסרבת לתת להם במה, ומנצלת את סבלם כדי להצדיק את הפלישה. גם כאן, בתוך הארץ, עשרות ערבים כן מוחזקים במעצר, וגם נגדנו ונגד פעילים רבים אחרים עדיין תלויים כתבי אישום חריפים, וצווי חיפוש שהוצאו מובילים לפשיטות על בתים והחרמות מחשבים. אני כותב את המלים האלה, וכל טריקת דלת של מכונית בחוץ מפחידה אותי. אולי זה שוב המשטרה, אולי יהפכו לי את הבית, אולי יחזירו אותי למעצר. מי יודע.

 

 


שם :
כותרת :
כתובת אימייל :
תוכן התגובה :

1 תגיד תודה שאתה לא בבורמה

12 Jan 2009 11:11
מאת :
שמאלןצ'יק

במדינה היהודית והדמוקרטית אין הבדל בטיפול בין יהודי מהימין (90 אחזו מהאוכלוסיה, לכל אחד נשק) לבין יהודי מהשמאל (0.01 אחוז מהאוכלוסיה, ללא נשק). הסכנה לדמוקרטיה הישראלית נובעת מהשמאל. זו הסיבה שרעי ואני סבלניים מאוד וטורחים להשקיע 20 שעות ביום בויכוח עם הסכנה לדמוקרטיה מהא"צ. אני מקווה שעתה לאחר השחרור יש לכם סבונים ואתם יכולים להתרחץ. פתחנו פורום אא"צ עם מאור מהבית היהודי. על ישראלים ערביות זו לזו.
1 תהיה בריא.

12 Jan 2009 14:39
מאת :
אשר זריהן

אותו הדבר ראיתי בדיונים בבית המשפט בנוגע לטלי פחימה. השב"כ מגלים לשופט כל מיני דברים במעמד צד אחד והוא משתאה ומציית.
תשמור על עצמך.
1 מי שיכול שיברח

13 Jan 2009 08:36
מאת :
עזרא

באמת, באמת, באמת, רק טפשות משאירה אותנו כאן.
1 מצטרף לקריאתו של עזרא

13 Jan 2009 17:11
מאת :
פליט

מי שיכול שיברח, וכמה שיותר מהר. תעופו מכאן לכל הרוחות, אתם והזבל שאתם כותבים! תסתלקו לנו מהחיים חבורת עלובי נפש, אנטישמים משועממים וצבועים!! קישטה!!!
1 חזק וברוך, חגי

13 Jan 2009 17:13
מאת :
שיקו


12 ימים לפניך כתבתי כאן כך:

ושווה לחתום בביבים של ביבי: "אנחנו דורשים מכל אזרחי ישראל נאמנות מלאה למדינה. אני קורא לכל אזרחי ישראל התייצבו בצד המדינה בזמן המלחמה הצודקת הזאת. נפעל ביד ברזל נגד תומכי חמאס בתוכנו" [מעניין למי הוא מתכוון]:

חולמני מי שחושב שהאלימות הישראלית תעצור בעזה ו/או אצל הפלסטינים בישראל בלבד. כל תומכי המלחמה בישראל – כולל הטוקבקיסטים האמיצים (אך האנונימים) הכותבים כאן – הם נתניהו. הם היו צוהלים, לדוגמה, אם מספר ממשתתפי קדמה היו מטופלים ביד ברזל גרמאנית מהסוג שמציע פאשיסט בשם ביבי

http://www.kedma.co.il/index.php?id=2237&t=pages

אז תהיו מוכנים ליותר חגי.

והערה אחרונה אם יורשה: אם חברי השמאל הציוני העסוקים, כהרגלם, בשיסוי נגד מתנגדי הההתקפה של צבא הכיבוש בעזה חושבים שיומם שלהם לא יגיע -- אז באמת נחכה, נחייה ונראה. ראה לדוגמה להלן את התגובות למאמרו של ניסים קלדרון, תאומם האידאולוגי של גדי טאוב ובן דרור ימיני. אם הם חושבים שנישוק עכזו של הימין יציל אותם אז לא זה המקרה:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3649171,00.html
1 ישראליות כפיתרון לתסביך הזהות היהודית.

13 Jan 2009 22:04
מאת :
עקיבא אור

ישראליות כפיתרון לתסביך הזהות היהודית.
"אתם מדינה חולה. כל הזמן אומרים אצלכם "סכנה קיומית". מה זה הטראומה הזו של הסכנה הקיומית? לכו לפסיכיאטר, תטפלו בחרדות שלכם, אל תהפכו את הבשר של הילדים שלנו לתרופה נגד חרדה. אתם חולים והמדינה שלכם חולה. תפתרו את הבעיות שלכם לבד. עזבו אותנו"
(תאבט ג'רה, תושב ג'ת, שבנו, ראמי, נורה למוות ע"י שוטר ישראלי בישבו בבית קפה בג'ת ב-1.10.2000. בראיון ל"מעריב סופשבוע", 2.3.2001, ע' 40)

הקדמה
אין נושא בישראל שהבלבול בו גדול יותר מהנושא "מיהו יהודי". זה נראה מוזר, שהרי ישראל אמורה להיות "מדינת היהודים". כיצד יתכן שבמדינת היהודים לא תהיה תשובה ברורה לשאלה מיהו יהודי? אך כפי שיתברר בהמשך דווקא השאיפה לקיים את מדינת ישראל כמדינת היהודים היא הסיבה העיקרית לבלבול.
נבהיר תחילה את ההבדל בין "מדינה יהודית", ל"מדינת היהודים".
"מדינה יהודית" היא מדינה שחוקיה הם חוקי הדת היהודית. בישראל חוקי נשואין/גירושים, רישום ילודים וקבורה הם חוקי דת כפי שבן-גוריון הבטיח לדתיים ב-1947, אך כל שאר החוקים הם חילונים ולכן אי אפשר לומר שישראל היא "מדינה יהודית". אולם כיוון שחוק ה"שבות" מעניק אזרחות ישראלית אוטומטית לכל יהודי המהגר אליה נכון לומר שישראל היא "מדינת היהודים".

שיבוץ המונח "יהודי" בחוק הישראלי מעניק לשאלה "מיהו יהודי" פן משפטי, פן פוליטי ופן רוחני. פן משפטי כי המונח "יהודי" בחוקי ההגירה, הרישום והאישות, מאלץ בית משפט חילוני להחליט אם פלוני "יהודי" או לא. פן פוליטי, כי ישראל הוקמה על ידי התנועה הציונית כמדינת יהודי העולם כולו ולא כמדינת תושביה.
פן רוחני, כי ל"יהודים" חילונים בעולם משמשת ישראל מקור לזהות יהודית חילונית. כל אחד משלושת הפנים הללו שנוי במחלוקת בין חילונים לדתיים בישראל. זה יוצר ריבוי תשובות לשאלה "מיהו יהודי" ומפריע להבנת הבעיה.
אילו הייתה ישראל מדינת תושביה - כלומר מדינה שחוקיה מסדירים רק את עניני תושביה - היה הבלבול בנושא "מיהו יהודי" קטן בהרבה, אך מדינת ישראל אינה מדינת תושביה, כי חוק השבות מעניק אזרחות ישראלית אוטומטית לכל יהודי בעולם. בדיון על חוק השבות בכנסת הראשונה אמר בן גוריון, כי חוק זה נועד להגן על זכותו של כל יהודי בעולם להפוך אוטומטית לאזרח ישראלי גם אם ממשלה בישראל תנסה למנוע זאת. כל יהודי בעולם יכול להפוך לאזרח ישראלי תוך שעות. אך פלסטיני, שמשפחתו גרה ביפו למעלה מאלף שנים והפך לפליט בעזה במלחמת 1948 אינו יכול לחזור לביתו ביפו, 50 ק"מ ממחנה הפליטים בו הוא חי, ולהפוך לאזרח ישראלי.
הבלבול בנושא "מיהו יהודי" נובע ממורכבות הבעיה, מריבוי התשובות ומהתגובה הרגשית שהשאלה והתשובות מעוררת. מדובר בזהותו הרוחנית של אדם.
מהי "זהות"?
זהות איננה תווית, תואר, ובוודאי לא הרגשה אישית או הצהרה, אלא מערך נפשי. זהות מתבטאת בהתנהגות יומיומית. אדם מבטא זהותו בהתנהגותו.
מהי התנהגות של בעל זהות יהודית? חיים לפי מצוות הדת. אפשר לראות זאת יום יום בביתו של כל חובש כיפה שחורה ב"מאה שערים" בירושלים, ברובע וויליאמסבורג בניו-יורק, או ברובע סטאמפורד-היל בלונדון. רק בעלי זהות יהודית מתנהגים כך.

מי מוסמך לענות על השאלה "מיהו יהודי"?
רוב החילונים בישראל סבורים כי כל אדם מוסמך לתת תשובה משלו לשאלת זהותו הרוחנית. הנוסחה ' איש לא יחליט עבורי מה זהותי הרוחנית, רק אני אקבע זאת ' נשמעת הגיונית לרבים. גם חוק השבות בניסוחו הראשון קבע: " אדם המצהיר בתום לב שהוא יהודי יחשב ככזה ולא תידרש הוכחה נוספת".
בעבר הסמיך החוק הישראלי את הפרט להגדיר עצמו כיהודי והכיר - משפטית - בהגדרה זו. אך מי שמצהיר "אני יהודי" אינו קובע יהדות מהי אלא רק משייך עצמו לקבוצה המוגדרת כ"יהודים". פרט מתאר את זהותו בכך שהוא משייך עצמו לקבוצה מסוימת. אך יש הבדל מהותי בין חברות בקבוצה לבין מהות הקבוצה. אני יכול לקבוע אם אני חבר ב"מכבי תל-אביב" אך אינני יכול לקבוע את מהותה של "מכבי תל-אביב". חברות בקבוצה היא דבר אחד, מהות הקבוצה היא דבר אחר. מהות הקבוצה אינה נקבעת על ידי פרט. פרט יכול להחליט אם הוא שייך לקבוצה, אך לא הוא מגדיר את מהותה. לקבוצה יש קיום נפרד ושונה מקיום החברים בה. הקבוצה מגדירה את מהות החבר, לא החבר את מהות הקבוצה. יחיד יכול להחליט אם הוא רואה עצמו שייך לקבוצה אך הקבוצה והגדרת מהותה קיימות לפניו - ובלעדיו.
הגדרה דתית ברורה לזהות יהודית קיימת אלפי שנים. רבים נאמנים לה גם כיום. כל עוד ההגדרה המקורית מקובלת על רבים כל הגדרה אחרת היא חסרת תוקף. שימוש בשם שתכנו מוסכם אלפי שנים לצורך סימון תוכן חדש - הוא התחזות וזיוף.
הציונות החילונית נטשה את ההגדרה הדתית ל"יהודי" וחיפשה הגדרה חילונית.
היא הגדירה כ"יהודי" כל מי שנרדף על ידי שונאי יהודים.
הגדרה זו מעליבה כל יהודי דתי כי היא מסמיכה שונאי יהודים לקבוע מיהו יהודי.
להגדרת זהות "יהודי" כ"קורבן של שונאי יהודים" יש חסרונות נוספים:
1. היא זקוקה לשנאת יהודים כי בהיעדר שנאה זו אין לה משמעות והמחזיק בה
נותר ללא זהות ברורה.
2. בעל זהות של "קורבן" רואה בכל "גוי" אויב שיש להתגונן מפניו.
יחסו הבסיסי לכל "גוי" הוא "כבדהו וחשדהו".
3. לזהות ה"קורבן" יש השלכות פוליטיות. קורבן זקוק לשונא. ומי השונא בישראל? הערבים! זהות ה"קורבן" יוצרת תחושת "סכנה קיומית" מתמדת ומולידה תוקפנות. בעלי זהות זו רואים עצמם קורבנות לאיבה מתמדת ובלתי הגיונית מצד כל גוי וחיים בתחושת "סכנה קיומית" נצחית. תחושה זו מחזקת את הזהות. את מלחמותיהם בערבים הם רואים כתגובה הכרחית של "קורבן מתגונן" ש"אין לו ברירה" אלא להתגונן. לכן צה"ל הוא "צבא הגנה לישראל" ונתפס כמתגונן גם כשהוא יוזם פלישות למצרים (1956) או ללבנון (1982). האחריות לתוצאות התגוננות היא של התוקפן, לא של הקורבן המתגונן. כך פוטר דימוי הקורבן את בעליו מאחריות למעשיו ומציגו כצודק תמידי. דמוי זה מסתיר את הסיבות הפוליטיות למאבק הפלסטינים ומציג אותם כ"גויים" השונאים יהודים בגלל מוצאם ולא בגלל סיבה ממשית.
הגדרת יהודי כ"קורבן" של שונאי יהודים היא חלופה להגדרה חיובית של זהות
יהודית. החלופה דרושה כי אין - ולא תיתכן - הגדרה חיובית ליהדות חילונית. לכן רואה ציוני חילוני כל סכסוך בין יהודים ללא-יהודים כביטוי לשנאת יהודים. הציונות החילונית שהקימה את ישראל טוענת שהסכסוך הישראלי-ערבי איננו נובע מכיבוש אדמות הפלסטינים וגזילת עצמאותם על ידי ההתנחלות הציונית אלא משנאת יהודים. ציונים רבים משוכנעים גם כיום ש"גויים" הם במהותם שונאי יהודים.
רבים סבורים כי תסביך הרדיפה של יהודים רבים נגרם על ידי רדיפות ממשיות שהם סבלו. הסבר זה מתעלם מכך שיהודים דתיים שסבלו מאותן רדיפות מעולם לא פיתחו תסביך רדיפה. תחושת "סכנה קיומית" נובעת מתחושת זהות מעורערת. לא הקיום הפיסי בסכנה, אלא הזהות. לדתיים אין תסביך זהות כי זהותם נקבעת באופן חיובי על ידי דתם ואינה תלויה בשונאי יהודים והם אינם חשים "סכנה קיומית".

אין תוקף כללי או היסטורי להגדרות שהציונות החילונית ואנשים פרטיים נותנים ל"יהודי". הן יכולות לספק יחיד זה או אחר אך לא את כלל היהודים כיום או בעבר.
לרבנים יש הגדרה אחרת: יהודי הוא מי שנולד לאם יהודיה.
זו ההגדרה שהחוק החילוני מכיר בה לצרכי דיני אישות וקבורה של יהודים בישראל בגלל הסכם ה"סטטוס קוו" שבן-גוריון חתם עם הדתיים מב 1947 . גם היא פגומה.
ראשית, היא מעגלית כי היא קובעת "יהודי הוא מי שהוא יהודי ". שנית מבחינה מעשית, כיצד נקבעת יהדות האם? לפי אם האם? ויהדות אם האם? ויהדות אם אמה של האם? למימוש הגדרה זו יש לחזור אחורה עד "רחל אמנו" שספק אם הייתה קיימת. די בחוליה יחידה בלתי כשרה בשרשרת יוחסין זו כדי לפסול כל החוליות שלאחריה. הגדרה זו מתעלמת ממהותה הרוחנית של היהדות ויש לה השלכות מוזרות שרוב החילונים אינם מודעים להן. למשל, מי שנולד לאם יהודיה והתנצר ממשיך להחשב כיהודי בעיני הרבנים. התנצרות היא חטא, אך חטא זה אינו מבטל בעיני הרבנים את זהותו היהודית של המתנצר. מדוע? משום שזהותו נובעת לא ממנו אלא מאימו. מסתבר שההגדרה הרבנית ל"יהודי" היא תווית ביולוגית בלבד. אין היא מבוססת על עולמו הרוחני, התרבותי, או הרעיוני של אדם, אלא רק על שיוכו הגנטי. אך יהדות אינה צפונה בגנטיקה. אילו הייתה לא היה מתעורר ויכוח "מיהו יהודי". הטענה שאדם נולד יהודי היא מוטעית ומטעה. יהדות נרכשת מתודעה ולא מתורשה. ליהדות יש תוכן רוחני, רעיוני ותרבותי, מובהק. תוכן זה אינו עובר בתורשה, הוא נרכש בחינוך, והוא המעניק זהות יחודית לאלה הדבקים בדת היהודית. אך למרבה הפלא - דווקא מהותה הרוחנית של היהדות נעדרת בהגדרה הרבנית ליהודי.
לסיכום: הגדרות הציונות והרבנות ל"יהודי" אינן מבטאות את התוכן הרוחני, התרבותי והרעיוני של היהדות. התשובות האישיות חסרות תוקף חברתי והיסטורי. מצב זה יוצר רושם כאילו אי אפשר להגדיר את מהות היהדות.

יהדות
האם באמת אין תשובה חד-משמעית לשאלה מיהו יהודי? לחילונים רבים נוח להאמין שהשאלה מסובכת מדי ואין לה תשובה חד-משמעית. זו התחמקות. האנתרופולוגיה נותנת תשובה ברורה לשאלת הזהות הרוחנית למרות שאנתרופולוגים ישראלים התעלמו ממנה (ומחדל זה עצמו ראוי למחקר).
הנקודה הראשונה שיש להבהיר היא: מי מוסמך להגדיר זהות קבוצתית?
תשובת האנתרופולוגיה: הקבוצה עצמה. הקבוצה - מגדירה את עצמה.
כיצד יכולה קבוצה להגדיר את עצמה? באמצעות ט-ק-ס-י-ה.
לכל קבוצה יש טקסים המגדירים את מהותה. החשוב שבהם הוא טקס החניכה. בטקס זה חונכת כל קבוצה את דור ההמשך שלה, את ממשיכיה. בטקס חניכה מבהיר שבט לנוער שלו מה פירוש שייכות לשבט. שייכות זו אינה נתון ביולוגי אלא הזדהות עם תפיסת עולמו של השבט. טקס חניכה הוא אמצאה של מישהו אך סמכותו נובעת לא מסמכות ממציאו אלא מהעובדה ששבט שלם קיבל אותו והשתמש בו דורות רבים. שימוש מתמשך זה מלמד שבני השבט מסכימים שהטקס מבטא את מהות השבט. טקס חניכה מצהיר מה יחודי לשבט מסוים. מי שעובר טקס זה - ומפנים את תכנו - משייך עצמו במודע לשבט שייחודו הוגדר בטקס.
טקס החניכה של היהדות נקרא בר מ-צ-ו-ו-ה, כלומר מסוגל לקיים את צווי הדת היהודית. הטקס עצמו הוא קריאת הפרק היומי בתנ"ך על ידי החניך בפני ציבור מתפללים בבית הכנסת. טקס זה - בשמו, בצורתו ובתכנו - הוא טקס דתי מובהק. הטקס מסמיך ומחייב את החניך להשתתף בפולחן הדתי היהודי. בתקופה שלפני הטקס לומד החניך כיצד לקיים את 613 צווי הדת היהודית: תפילות, כשרות, תפילין, דיני אישות, שמירת שבת וכו'. בטקס ה"בר מצווה" מגדירה היהדות עצמה מיהו יהודי. טקס הבר-מצווה, שמו, צורתו ותכנו, נותנים תשובה ברורה לשאלה מיהו יהודי: יהודי הוא מי שחי לפי צווי הדת היהודית.
טקס "בר-מצוה" מבהיר לא רק את צורת היהדות, אלא גם את מהותה. הוא מבהיר כי יהדות אינה מבוססת רק על אמונה באל יחיד אלא על התנהגות יומית לפי צווי הדת. קיום צווי הדת אינו דרוש לקיום הגופני. אפשר להתקיים פיסית בלי לקיים צו דתי אחד. זה גם קל בהרבה. קיום צווי הדת הוא נטל ("עול תורה") שאינו דרוש לקיומו הפיסי של האדם, אלא תפקידו להפגין סגידה מתמדת לאל. ביהדות יעוד האדם הוא לשרת את האל (להבדיל מהנצרות בה תפקיד האל לשרת את האדם). קיום מצוות ממחיש את התפיסה היהודית אודות יעוד האדם כי המצוות נעשות למען האל ולא למען האדם. כל המקיים את המצוות יודע שהוא יהודי ואין לו שום בעיית זהות. הוא מגדיר את זהותו בהתנהגותו היומית. רק יהודים מקפידים על קיום כל צווי הדת היהודית. להגדרה זו יש גם ממד היסטורי כי משך 3000 שנים קיים כל יהודי בעולם את כל המצוות. היהודים ראו את עצמם (ואחרים ראו אותם) כציבור שייחודו באורח חיים יומי הנקבע לפי צווי הדת היהודית. איש לא הטיל ספק שיהודי הוא מי שמקיים צווים אלה. כל מי שחדל לקיים מצוות (כמו ה"קראים" וחסידי שבתאי צבי) נשר מהיהדות. רק שומרי מצוות שרדו כיהודים.
אך במאה ה- 19 חדלו רוב יהודי אירופה לקיים מצוות ומיד לקו בתסביך זהות והחלו לשאול עצמם מה זהותם, ומהו יהודי. העובדה ש- 3000 שנים נחשב כל מי שחי לפי מצוות הדת היהודית כיהודי, בעיני עצמו ובעיני אחרים, מקנה להגדרת היהדות כחיים לפי המצוות תוקף היסטורי שאין לשום הגדרה אחרת. אילו לא היה איש ממשיך לקיים את מצוות הדת היהודית אפשר היה לתת הגדרה חדשה ליהדות ולטעון שהגדרה זו מהווה עדכון להגדרה הישנה. גם אז היה מתעורר ויכוח אם ההגדרה החדשה היא המשך או נתק. אך כל עוד קיים בעולם ציבור לא קטן החי לפי צווי הדת היהודית הוא - ורק הוא - מהווה את מה שהיה ידוע משך 3000 שנים, בצורתו ובמהותו, כיהודי. מי שמקיים מצוות הוא יהודי, ומי שאינו מקיים מצוות אך מתעקש שהוא יהודי לוקה בתסביך זהות, כי אי-קיום המצוות מבטל את יהדותו. מסקנה זו - הנובעת מהגדרת היהדות כקיום המצוות - מקוממת כל חילוני בישראל. החילונים טוענים בלהט נוירוטי, שהם יהודים גם אם אינם מקיימי מצוות. אך למרות הלהט לא הצליחו להגדיר ולהעניק משמעות חיובית ליהדותם החילונית. יש ספרות ענפה, מאות הרצאות, ימי עיון וכנסים, בהם מופיעים פוליטיקאים, אקדמאים, סופרים ועיתונאים, הטוענים ללא הרף שהתואר "יהודי" מגיע גם למי שאינו מקיים מצוות אך מזה 150 שנים, כשהם מתבקשים להגדיר את יהדותם החילונית אין להם תשובה מוסכמת. תשובותיהם מבטאות דעות פרטיות שונות ההולמות גם לא יהודים.
מהותה הדתית של היהדות מוצהרת בכל טקסיה וחגיה (שגם החילונים חוגגים אותם). אחד מאלה הוא "ליל הסדר" הנחוג על ידי דתיים וחילונים כאחד. "ליל הסדר" הוא למעשה חגיגת יום ההולדת של העם היהודי (מוזר שאיש טרם ציין זאת). אם נבחן את ה"הגדה", שכל יהודי חייב לקראה ב"ליל הסדר", ניווכח שהיא קובעת כי העם היהודי, להבדיל מעמים אחרים, אינו ישות אתנית בלבד אלא הוא ישות אתנו-דתית. העם היהודי מוגדר לא על ידי שפתו, קורותיו או מוצאו הביולוגי, אלא על ידי דתו. לאומיות יהודית מבוססת על דת, לא על שפה, לא על היסטוריה ולא על מוצא ביולוגי. היהדות היא לאומיות דתית, ודת לאומית. זה מטעה רבים, הסבורים שכל דת היא רק עניין של אמונה באל. אך אדם העובר גיור ומקבל את הדת היהודית הופך להיות בן העם היהודי, כי מהות העם היהודי היא דתו בעוד שמתנצר אינו הופך להיות בן העם הנוצרי כי אין עם שמהותו היא נצרות. גם מי שמתאסלם אינו הופך להיות בן עם מוסלמי או ערבי, כי אסלם וערביות הם דברים שונים ונפרדים. רק ביהדות מחוברת הלאומיות לדת. זה מבלבל חילונים רבים המקישים מהנצרות והאיסלם על היהדות. במיוחד מתבלבלים אלה הטוענים שלאומיותם "יהודית" אך מסרבים להגדירה לפי דת שאין הם מאמינים בה. הם טוענים שביהדות, כמו בנצרות ובאיסלם, השייכות הלאומית אינה תלויה בדת. זוהי טעות. כך קבע בית המשפט העליון בישראל, שפסיקתו מבוססת על החוק החילוני. בית המשפט קבע זאת ב-1962, כאשר פסק בתביעת אוסוולד רופאייזן (שנולד בפולין לאם יהודיה, נימול ועבר את טקס הבר מצווה, אך התנצר והצטרף למנזר הכרמליטי בחיפה). רופאייזן היגר לישראל ב-1958 ממניעים ציונים, ודרש אשרת כניסה מתוקף חוק השבות כי נולד לאם יהודיה וחש עצמו יהודי מבחינה לאומית. בית המשפט העליון פסק כי לפי החוק ה-ח-י-ל-ו-נ-י רופאייזן אינו יהודי, כי מי שהתנצר אינו יהודי לצורך חוק השבות גם אם אמו יהודיה והוא חש עצמו שייך לאומה היהודית. לעומת זאת לפי החוק הדתי, ההלכה, רופאייזן נשאר יהודי למרות התנצרותו (כי אמו יהודיה). דווקא בית-משפט חילוני, מנימוקים חילונים, דחה פסיקה דתית זו. חוק האזרחות בישראל הוא חוק חילוני ולפיו קבעו השופטים כי דתו הנוצרית של רופאייזן מבטלת את לאומיותו היהודית ולכן אינו זכאי להתאזרח בישראל מתוקף חוק השבות.
כאשר לאומיות יהודיתמחוברת לדת - כפי שקבע בית המשפט העליון - מה קורה כשהאמונה הדתית נמוגה? מה זהותו של יהודי שהפך לחילוני ומתעקש שלאומיותו היא יהודית? הוא לוקה בתסביך זהות. הוא תוהה על מהות יהדותו ומנסה לתת לה תשובה חילונית. אך התהייה והשאלות אינן פוסקות - כי התשובות אינן מספקות. למעלה ממאה שנים מתאמצים ציונים חילונים להגדיר יהדות חילונית ואינם מצליחים בכך. אין יהדות חילונית כי חילוניות מבטלת יהדות. חוסר הגדרה ליהדות חילונית יוצר אצל אותם חילונים המתעקשים שהם יהודים תסביך זהות יהודית.
כיצד מגיבים חילונים הסובלים מתסביך זהות יהודית?
חלק מתבולל. חלק חוזר לדת (לא בגלל אמונה אלא בגלל משבר זהות), וחלק מחפש תחליף לדת. הציונות החילונית ניסתה לפתור את משבר הזהות של חילונים על ידי הקמת מדינה חילונית שהזדהות עמה תעניק זהות לאומית חילונית כתחליף לזהות הצמודה לדת. ישראל קיימת 50 שנה אך משבר הזהות היהודית של החילונים נמשך כי המדינה החילונית טרם הצליחה ליצור זהות יהודית חילונית.

תוספת. (1.6.200).
בספר "במה מאמינים יהודים חילונים" (ספריית פועלים" 2000) מגדיר המחבר, פרופ' יעקב מלכין, [המנהל האקדמאי של המכללה ליהדות פלורליסטית, ירושלים] "יהודיות" על ידי הגורמים הבאים:
" א) מוצא משפחתי, או הצטרפות למשפחה או קהילה יהודית בדרך כלשהי. ב) חברות בקהילה או בחברה יהודית, דתית או חילונית. ג) חיים וחינוך בתרבות יהודית, חילונית או דתית. ד) מודעות למורשת תרבותית והיסטורית משותפת לעם היהודי. ה) יחס לתנ"ך כיסוד של כל היהדויות שביהדות. ו)מודעות ללשון העברית כלשון לאומית עתיקה-חדשה. ז) שימוש באחת השפות היהודיות ותרבותה (שפה שרק יהודים מדברים בה - כגון אידיש, לדינו, טאטית, מוחרבית). ח) הכרה בארץ ישראל כמולדת העתיקה של העם היהודי. ט) גיור לדת ישראל באופן הנהוג באחד מזרמי הדת היהודית."
הגדרה זו פסולה מבחינה לוגית, ומוטעית מבחינה עקרונית. בסעיפים א', ב', ג', ד', ה', ז', ח', ט', מופיע המונח "יהודי" בגוף ההגדרה ולכן היא פסולה כי היא מעגלית. הסעיפים ה', ו' מתאימים גם לנוצרים כי התנ"ך הוא ספר יסוד של הנצרות. נוצרים גם מודעים לכך שהלשון העברית היא לשון לאומית עתיקה-חדשה. בהגדרה זו לא מוזכר כלל אורח חיים בהתאם למצוות הדת, האופייני אך ורק לאנשים הידועים לעצמם, ולאחרים, 3000 שנים, כיהודים. הספר הוא ניסיון כושל - אחד מרבים - להסוות את העובדה שאין הגדרה יחודית ומוסכמת ליהדות חילונית. עצם קיום "מכללה ליהדות פלורליסטית" מלמד שיהדות איננה פלורליסטית ורק חילונים מתאמצים להפכה לכזו כדי לשייך עצמם אליה.