חגי מטר
2009-01-12
בסך הכל זאת הייתה אחת ממשמרות המחאה השקטות והמסודרות ביותר שראיתי. בשישי שעבר בשעה שש בבוקר הגענו, תשע עשר אנשים וכמה צלמים, לכניסה של בסיס חיל האוויר בשדה דב, כדי למחות נגד ההפצצות על עזה. רצינו להזכיר לטייסים שממריאים מתל אביב שלמעשים שלהם יש תוצאות נוראיות גם אם הם לא רואים אותן.
חלק מהאנשים נשכבו על הכביש, כשהם לבושים בסרבלים מכוסים בצבע אדום, וחסמו חלק מהכניסה לבסיס – אבל לא את כולה, ורכבים המשיכו להיכנס ולצאת. אחרים החזיקו שלטים, או חילקו לעוברים ושבים פלאיירים. הכל נעשה בדממה מוחלטת. תוך פחות מדקה הגיעה ניידת, וקצין משטרה הורה לכולם לעלות למדרכה. כולם צייתו, ועמדו בדממה עם השלטים בצד הכביש. עברה עוד דקה, ועשרות שוטרי יס"מ הופיעו, עצרו את כולנו, והעלו אותנו לזינזנה. חוץ מיציאה אחת לחקירה ואחת לאולם בית המשפט, את 12 השעות הבאות העברנו בתוך הזינזנה.
לא משנה כמה פעמים כבר עברתי את זה, תמיד קשה להתמודד וקשה להסביר את חוסר האונים המוחלט ממנו סובלים עצירים. במשך 12 שעות לא נתנו לנו דבר לאכול. רק פעם אחת נתנו לאנשים ללכת לשירותים, כך שמישהו נאלץ להשתין לתוך שקית ניילון ליד כולם. לא אפשרו לנו להתקשר לאף אחד. מישהי שהייתה במחזור נאלצה לסבול בשקט. ואין עם מי לדבר. אתה פונה לשוטר שעומד מחוץ לזינזנה אחרי שלוש שעות, והוא שוב מבטיח "תיכף", או "עוד עשר דקות נוסעים לבית המשפט", גם אם ברור גם לך וגם לו שזה ייקח עוד זמן רב. אז מתחלף השוטר, והשוטר החדש כועס עליך שאתה בכלל מבקש משהו. הוא הרי רק הרגע הגיע, אז למה להאשים אותו בזה שאתה מחכה כבר שעות לאוכל ולשירותים, ואולי בכלל אתה משקר? ניסיונות להזכיר לקצינים מזדמנים שחובה עליהם לדאוג לעצורים נתקלים בגיחוך. "אין בעיה, תתלונן בפני השופט", אומר אחד, "סבבה, תגיש נגדי תלונה במח"ש", אומרת אחרת. ואולי תעשה את זה בעתיד, ואולי לא, אבל את העובדה שעכשיו אתה נעול בכלוב מתכת קטן עם אזיקונים על הידיים מאחורי הגב – אף אחד לא ישנה.
מחוץ לזינזנה ראינו כמה פעמים אנשי משטרה לוחצים ידיים בחום ובהתרגשות על הצלחת המבצע, משל תפסו שלוש משפחות פשע במכה אחת. בחקירות נשאלנו שאלות שהוכנו מראש, וגילינו שכמה תחנות משטרה של צפון העיר והפרברים התאחדו מבעוד מועד לקראת האירוע ושלחו את אנשיהן כדי לסכל, לעצור, להוביל, לחקור ולהעניש אותנו על משמרת המחאה הקטנה. כשהחוקרת שלי שמעה שלא תיארתי לעצמי שאעצר, כי רק באתי לפעולה קטנה וסימבולית, ושעשיתי תוכניות להמשך היום, היא צחקה.
בסופו של דבר הגענו לדיון בבית המשפט. נדהמנו לשמוע שהמשטרה, בניגוד להרגלה במצבים כאלה, מבקשת להאריך את המעצר בחמישה ימים להמשך חקירה. מדהים עוד יותר היה לגלות שאין לנו שום דרך לדעת למה. הדיון נראה כמו דיון על צו מעצר מנהלי בשטחים; נציג המשטרה הגיש ערימה של דוחות מודיעין חסויים לשופט, ואמר שכל ההסברים נמצאים שם. בדפים האלה, שעד עכשיו אני לא מצליח לדמיין מה נכתב בהם, הוסברה ה"מסוכנות" שלנו. הטיעונים המעולים שהעלה עורך הדין שלנו וסרט הוידיאו שהנציח את המיצג ואת המעצר נתקלו בקיר אטום. השופט הבין את המסר שהועבר לו; "בימים כתיקונם אתה יכול להיות שופט", אומר הקול הביטחוניסטי דרך הכותרת "חומר חסוי", "אבל היום אתה נקרא אל הדגל. שלח את האנשים האלה לכלא". וכך הוא עשה. זכינו בהארכת מעצר של יומיים, על מנת שהמשטרה תוכל להמשיך לחקור את פשע המחאה החמור שבצענו.
בדרך למעצר באבו-כביר אמר לי ט': "היכולת של המדינה הזו להידרדר לפשיזם פשוט מדהימה. רגע אחד שומרים על מראית עין של דמוקרטיה ליהודים, בעוד שעל הפלסטינים בשטחים יש משטר צבאי ועל אלה שבישראלי משטר שב"כ, ורגע אחרי זה המערכת כבר מוכנה ליישם את אותם כללים דרקוניים על כולם. רק צריך להזכיר מלחמה, או צרכי ביטחון, וכולם מיישרים קו. הקונצנזוס נאכף בקפידה, ואין יותר מקום למראית העין". צודק.
בית המעצר עצמו היה סביר בהחלט, בגבולות הברורים. היחס היה כמעט ידידותי, סוף-סוף דאגו לנו לאוכל (אורז לבן ולחם עם קצת שוקולד למריחה), למגבות, משחת ומברשת שיניים וסבון. קיבלנו תאים מאוד קרים, אבל לפחות נשארנו ביחד. את שבת העברנו בתא במשחקי קלפים שהכנו לעצמנו מקרטון (עד שהחרימו אותם), יוגה, תרגילי כושר, משחקי חברה, דיונים פוליטיים ומשפטיים, והשלמת שעות שינה. בשעות הערב העביר לנו אחד האסירים, שעובד בחלוקת אוכל וציוד לתאים, מכתב קצר: "שמאלנים יקרים, בזה הרגע מדווחים בחדשות שמתחילה פעולה קרקעית בעזה. אתכם הסליחה. על החתום, אביגדור ליברמן".
בראשון בבוקר חזרנו לבית המשפט. המשטרה לא ניצלה את הזמן כדי לשוב ולחקור אותנו, אבל החליטה להגיש כתב אישום חמור על ניסיון חדירה לבסיס צבאי, התפרעות וכן הלאה. התובעת גם ביקשה מעצר עד תום ההליכים. מדובר בחודשים בכלא. היינו בהלם. התחלתי לחשוב למי אשכיר את הבית, מה יקרה עם החתול, ואיזה ספרים אבקש שחברים יביאו לי למעצר. שוב דובר על דוחות חסויים, על "מסוכנות". במסגרת הטיעונים שלה הזכירה את העובדה שהעצורים "בצפון" גם מוחזקים עד תום ההליכים. "בצפון" היא מילת קוד ברורה לערבים. ההערכה של ט' הוכיחה את עצמה: הגזענות הדכאנית שמופעלת כלפי ערבים עכשיו מיובאת גם אלינו.
לשמחתנו, ואולי בעיקר למזלנו, השופט שהגרלנו הפעם לא קנה את זה. הוא שחרר אותנו מיד, כמעט מבלי להקשיב לעורכת הדין שלנו. כשהובלנו עם אזיקים בידיים וברגליים, בדרך חזרה מהאולם לתאים שמתחת לבית המשפט בהם נאלצנו לחכות לבירוקרטיית השחרור, לא הפסיקו הסוהרים המלווים לקלל ולהשפיל את כולנו. הם זעמו על השחרור. לנו זה כבר לא הפריע. נפרדנו משאר העצורים, רובם לא-אשכנזים, ללא עורכי דין טובים שיגנו עליהם, וחסרי אונים כמעט לגמרי נוכח אותה אלימות שרירותית של מערכת הכליאה. אדם שהתבקש להפקיד ערבות כדי להשתחרר זכה לשיחת טלפון אחת, אבל מי שענה לו לא יכול היה להגיע, ונאסר עליו לעשות שיחה נוספת. הוא חזר לכלא. אשר לנו, בסוף הבירוקרטיה עשתה את שלה, ויצאנו לחופשי, לזרועותיהם החמות של עשרות חברים ותומכים.
ועדיין, השמחה לא מוחלטת. המלחמה נמשכת ומחמירה, והמצב בעזה מדרדר. חברים שגרים בדרום מספרים לי ששם ההתנגדות למלחמה גדולה יותר מאשר בכל שאר הארץ, רק שהתקשורת מסרבת לתת להם במה, ומנצלת את סבלם כדי להצדיק את הפלישה. גם כאן, בתוך הארץ, עשרות ערבים כן מוחזקים במעצר, וגם נגדנו ונגד פעילים רבים אחרים עדיין תלויים כתבי אישום חריפים, וצווי חיפוש שהוצאו מובילים לפשיטות על בתים והחרמות מחשבים. אני כותב את המלים האלה, וכל טריקת דלת של מכונית בחוץ מפחידה אותי. אולי זה שוב המשטרה, אולי יהפכו לי את הבית, אולי יחזירו אותי למעצר. מי יודע.
Ord2127 מאת : mibverieddy