להולדת הַיַּלדה נוּרי

שתאזין ותקשיב לקולות רבים

מתוך אצילות של השתייכות מחייבת

בע"ה

שמחת הבת

עם הולדת בת, נוהגות מסורות יהודיות שונות לקיים טקס הודיה, שמנהגיו משתנים מקהילה לקהילה. כבר בתלמוד בבלי, במסכת גיטין, מוזכר: "היו נוהגים כשנולד תינוק - שתלו ארז, תינוקת - שתלו תורנית". אבל למרות קדמות המנהגים האלו, הם לא התגבשו לכדי טקס אחיד או הלכה של ממש, ואופני הביטוי של שמחת הבת נותרו מגוונים ופתוחים, כמו שמו של הטקס עצמו – "לידת בת", "שמחת בת", ואפילו "בריתה" הישראלי-מודרני. יהודי המזרח מכנים את הטקס "זבד הבת", מסיבות שיובהרו מאוחר יותר, והן קשורות לסיפור תנכ"י עצוב על לאה אמנו, אשת יעקב, ולדיכוי נשים (וגם לשמחת נשים) בכלל.

בזבד הבת נהוג לומר פסוקי זמרה היפים לבת: ממגילת רות - בְּרוּכָה אַתְּ לַאֲדֹנָי, בִּתִּי", ומשיר השירים - "מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, יָפָה כַלְּבָנָה, בָּרָה כַּחַמָּה, אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת", ו"יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה, הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ, כִּי קוֹלֵךְ עָרֵב וּמַרְאֵיךְ נָאוֶה", ולבת ראשונה לאמה -  "אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּה". וכמובן, לשיר פיוטים שונים, שהדימיון העממי מצאם מתאימים לשמחת בת: למשל, "יעלה יעלה" למילותיו המיסטיות של ר' ישראל נג'ארה (וללחן הנפוץ של עזרא אהרון), אולי בגלל שורות כמו "שׁוּבִי אֵלַי, אַתְּ בַּת אֲהוּבָה/ שׁוּבִי אַתְּ, וַאֲנִי אָשׁוּבָה"  או "יַעֲלָה יַעֲלָה בּוֹאִי לְגַנִּי/ הֵנֵץ רִמּוֹן גַּם פָּרְחָה גַּפְנִי", ולפעמים גם את  "עת דודים כלה" הקדום (בן שנות אלף) של ר' חיים בן סהל, שגם הוא רצוף דברי אהבה משיר השירים.

אבל אולי הפיוט הידוע והאהוב ביותר, שמחבר מילותיו אינו ידוע,  הוא "יְפַת עַיִן לִבַּבְתִּינִי/  זֹהַר פָּנַיִךְ הַרְאִינִי" - שאפשר לשמעו, בביצוע יפה של משה חבושה, כאן, באתר "פיוט" (עם הסברים נלווים וביצועים נוספים). אנשים השומעים אותו לראשונה מגלים בפליאה, שזהו הלחן של השיר הידוע "יש לי גן", למילותיו של חיים נחמן ביאליק, ושהמלחין, על פי שירונים ומסמכים רשמיים (כולל אקו"מ), הוא נחום נרדי.

סיפור גלגולה של יפת העין בין הערבית, היהודית-ספניולית, והעברית, אל תוככי הגן הביאליקאי ומבטאו האשכנזי (זה החורז "בדולח" עם "הולך"), הוא סיפור מעורר תקווה והשראה - על אנשים ונשים שחיו, חיים, ורוצים להמשיך ולחיות, בטבעיות ובשיתוף ובגאון, במרחב של תרבויות ומסורות המזרח, עם אורחותיהם ולשונותיהם; על עולם אפשרי, שבו יהודים ופלסטינים חלקו מורשת וכברת ארץ, לא כאויבים, ולא כהפכים, אלא כשותפים בזהות; ועל תקופה שהיתה, ובה הגבולות המפרידים שבין עמים ובתוכם היו הרבה פחות נוקשים, פחות מגודרים ופחות נשמרים בקנאות קפדנית; וזהו, כמובן, גם סיפורו של המאמץ השיטתי להשכיח, להדחיק, ולהכחיש את קיומה של אפשרות כזו, בעבר ובהווה....

אז מי "מעתיק" פה?

בדיון עירני (אבל לא מאוד מעמיק), שהתקיים בפורום מוזיקה עברית ישנה וחדשה של אתר תפוז, תוהים המשתתפים והמשתתפות על מקורו של הלחן, שבאתר "שירונט" – כמו בעשרות שירונים מודפסים ומקוונים – מיוחס כאמור לנרדי. אחדים מהם מזהים, ובצדק, גירסה יהודית-ספניולית (לאדינו) שלו, בביצוע יפה של הזמר המצוין אברהם פררה, "אינדומה פארא מארסיליה" ("בהולכי למרסיליה", היא מרסיי), המופיעה באוסף הרומנסות של יצחק לוי, ואף באוסף החזנות הספרדית שלו, שם דוקא כמנגינה לתפילת "אדון עולם" (סרט הוידיאו של פררה הוא מתוך תוכנית "מזמורים" של ערוץ 1, שהוקדשה ללוי). חברי הפורום המשתתפים בדיון אינם מכירים את "יפת עין", אבל אחד מהם (בכינוי הנאה "רח' האגס 1") מתרעם, בנימה מסויימת של עלבון, במלים אלה: "במקומות מסויימים כתוב שהלחן הזה הוא ערבי. או שמישהו עשה שם תחקיר מעמיק וגילה שהיהודים-הספרדים העתיקו את הלחן מהתרבות הערבית (אם ככה - זה אומר שזה לחן או של הספרדים בתורכיה או של הספרדים בירושלים), או שמישהו שם חשב שספרדי, ערבי ומזרחי זה ממילא אותו דבר, ולא משנה מה כותבים, אז כדאי לכתוב את התואר הפיקנטי ביותר".

באתר "פיוט" שהוזכר למעלה, מובא זכרון ילדות של בתו של הפייטן החלבי הגדול ר' אשר מזרחי, ועל פיו הוא ניגן את "יפת עין" על עוּד ליהודי אשכנזי ששמו לא ידוע, שניסה להתאים בנגינה על פסנתר את המנגינה למלות "יש לי גן" של ביאליק. אפשר להטיל ספק בגירסה מעורפלת זו, בעיקר מפני שעדותה בעל פה ובכתב של ברכה צפירה הבוגרת, מבהירה בצורה מעוררת אמון שהלחן ל"יש לי גן" הותאם ישירות מ"יא ראייח פיין" הפלסטיני, ושההתאמה הזו בוצעה על ידה, עוד לפני שפגשה את נרדי (היא מספרת שבפגישתם הראשונה היא שרה לו, בין היתר, גם את "יש לי גן").

ברכה צפירה, בתו של רב תימני, גדלה בירושלים ואחר כך התחנכה בשפייה, כשהיא נחשפת לרפרטואר מגוון ועשיר של שירי עם ושירים אמנותיים בכל השפות ומכל הקהילות שפרחו זו לצד זו בפלסטין/ארץ-ישראל של אז. היא נישאה לנחום נרדי, מוסיקאי ומלחין מחונן, ופסנתרן מיוחד, ונודעה בעיקר כמבצעת - והנה הביצוע של צפירה עצמה ל"יש לי גן", המאפשר להבחין לא רק באיכויותיה הקוליות, אלא גם בפסנתרנוּת יוצאת הדופן של נרדי.

אולם ברכה צפירה היתה הרבה יותר ממבצעת מוכשרת עם קול ייחודי: היתה לה הכשרה מוסיקולוגית פורמלית ושיטתית (היא למדה אצל ריינהרדט בגרמניה). כמו שורה ארוכה של מוסיקאים – מבלה ברטוק, אותה פגשה בניו יורק ועימו דנה ברצינות בתפישותיה, ועד לוצ'יאנו בריו - היא פיתחה וטיפחה השקפות מעמיקות על הקשר שבין שירה עממית והשיר האמנותי, ומעבר להיותה מקור עשיר לזמר עממי היא יזמה וביצעה, לצדו של נרדי, מפעל אתנוגרפי רחב הקף של רישום שירים מפי העם (עמים, בעצם), וחלק משירים אלה הם התאימה למלים עבריות עדכניות, בעיקר של ביאליק  ("בין נהר פרת ונהר חידקל" הוא דוגמה ידועה נוספת למנגינה מזרחית-בוכרית שהיא מצאה לה מלים עבריות).

אבל לצפירה היו שלושה "חסרונות": היא היתה אשה, ובן זוג דומיננטי ייחס לעצמו חלק מהישגיה ומזכויותיה. היא היתה מזרחית, ולכן נתקבעה בתפקיד "הזמרת התימניה", שלה יוחסו תכונות "אוריינטליות" של זמרה וריקוד, אבל לא מִשנה מסודרת ויכולות ניתוח. והפרוייקט התרבותי שנטלה על עצמה – שהיה הרבה מעבר לאיסוף, ושאף לכינונה של תרבות פלורליסטית תוססת וחיה שתשתף את כלל עממי הארץ – עמד בסתירה למטרות התרבותיות הרשמיות של התנועה הציונית האירופית. רק כך אפשר להבין ביקורת קטלנית מעיתון "דבר" ב 1930: "אין לה קול, וגם המעט שישנו יוצא פגום על ידי סגנון הזימרה האופייני לשירי תימן, ספרד, ערב, וכו'. אין ספק כי את שלושת רבעי הצלחתה יש לזקוף לזכותה של אותה מידת התיאטרליות המלווה את שירתה (תאורה, תלבושות, תנועות, וכו'), ולא לזכות המוסיקה אשר כמוה כאיין". וגם ה"שבחים" של מבקר "הארץ" ב 1932 חושפים עמדה תרבותית מובהקת: "הרוך הישיר המסתורי של שירי תימן, העליזות הפראית, התאווה החופשית, והחומר הפרימיטיבי שבשירי הבדוים הרועים, האצילות עמוקת היוחסין והצניעות הלבבית היהודית שבשירי ספרד..."

ההבנה הזו אינה חוכמה לאחר מעשה, וגם אינה השלכה שלא במקומה. צפירה - דעתנית, לוחמנית, ומונעת על ידי חזון -  היתה מודעת היטב לתפקיד ההיסטורי שניסתה לקחת על עצמה, כמו גם לכוחות שפעלו נגדה. חביבה פדיה, במאמר מעמיק על "העיר כטקסט והשוליים כקול", אפילו טוענת שדוקא המודעות העצמית הזו, תוצר של נדידה בין-תרבותית, אפשרה לצפירה (כמו ללוי-תנאי, חברתה של צפירה לספסל הלימודים בשפייה, בכיתתו של דוד בנבנישתי,  או לאהובה עוזרי של שנות השבעים) לכונן מבט רב תרבותי שאינו אפשרי בלעדיה.  את סיפור ההתאמה שבין "יא ראייח פין" ל"יש לי גן" היא מספרת בספרה, שחלקו תיעוד אתנוגרפי מפורט ומדעי, וחלקו פולמוסי ותובע את עלבונה. נדמה שאפילו שמו של הספר, שכל מלה בו נבחרה בקפידה -  "קולות רבים – אצילותה של השתייכות מחייבת", וכותרת המשנה שלו – "אוסף לחנים משל עדות המזרח בישראל, ולחנים משל בידואים ופלחים בישראל עם דברי הסבר" (מסדה 1978), מעידה היטב ובאופן מובהק על הפרוגרמה של צפירה – על הפלורליזם הפעיל והחי ("קולות רבים"), על השליחות ההסטורית המבוססת על תחושת ערך ("אצילותה של השתייכות מחייבת"), וכמובן – על נחיצותם של "בידואים ופלחים", לצד "עדות המזרח",  להרכבת הקולות הרבים שיכוננו אצילות שכזו.

יא ראייח פין יפת עין?

אם כן, מקורו של "יש לי גן" הוא ישירות (כנראה) מ"יא ראייח פין" של אל מסלוב, שנרשם והותאם לשירו של ביאליק על ידי צפירה ונרדי. הזמר הספניולי "אינדומה פארא מארסיליה" הוא קרוב לודאי גלגול של הפיוט "יפת עין", המושר בזבד הבת. ואילו "יפת עין" עצמו הוא ללא ספק נוסח עברי של  "יא ראייח פין". יתרה מזאת, הוא מייצג נאמנה מסורת חיה ונמשכת גם היום של כתיבת פיוטים והתאמת תפילות עבריות של יהודים מזרחים ללחנים ערביים. אחד המאפיינים המובהקים של כתיבה כזו היא לא רק ההתאמה של המלים הנכתבות למשקל והקצב, אלא גם שמירה על הצליל הפונטי של שורת הפתיחה, ולעתים הפזמון, המקוריים, הערביים - המוכרים היטב לקהל היהודי-מזרחי ממורשתו הערבית. מחווה יחודית זו לשיר הערבי המקורי, היא זו שהוליכה את ר' רפאל ענתבי להפוך "למה באדה יתסאנה" של אל מסלוב ל"למה הקץ" (עוד שיר שלו גירסה ערבית, עברית, וספניולית), ואת בילאזי המצרי ל"מעוזי", את הפייטן ר' אשר מזרחי ליצור את אחד הפיוטים הנפוצים והמוכרים ביותר – "בתי צאי מבית כלא" – מ"ביתסאליני בחיבכ ליה" של עבד אל מוטאלב, ואת ר' נסים בן יצחק הלוי להמיר את "אמאנא עליכ יא ליל טוויל" של כארם מחמוד ל"לך אנא עורך" .

השימוש השיטתי בלחן הערבי תוך מחווה מובהקת למילותיו המקוריות ממשיך לספק נקודת מפגש פעילה בין יהודים מזרחים ותרבות ערבית חיה. בבתי הכנסת אפשר לשמוע את "אינת עומרי" של אום כולתום בכמה נוסחים -  "אל בעוניי", או "אתה עזרי" (שימו לב לדימיון הפונטי), ואילו "קליאופטרה" של עבד אלווהב – מושר על ידי משה חבושה בנוסח עברי "אלי חסרה". למעשה, חלק גדול מפיוטיו של חבושה, האהוב והמוערך, מבוסס על קלאסיקה ערבית דומה מהמאה העשרים.

אבל מה זה בעצם "זבד"?

יהודים מזרחים, כאמור, מכנים את שמחת הולדת הבת בשם "זבד הבת". המלה "זבד" מופיעה בצורה זו רק פעם אחת ויחידה בתנ"ך, בבראשית פרק ל', ועל פירושה נחלקו המפרשים והמדקדקים. היא מופיעה לקראת סיומו של אחד הסיפורים מכמירי הלב שבמקרא, סיפורה של לאה, "אשתו השנואה" של יעקב אבינו, המתחיל בפרק ל"ט, אבל הפירוש שאני אציע הוא של תקווה, אחוות נשים, ושמחת בת. הסיפור מונה, בעצם, את הבנים הזכרים שלאה יולדת ליעקב, והסבר לשמות שהיא מעניקה להם. אבל כמה יאוש, השתוקקות לאהבה, ניסיון לרצות בן זוג לא אוהב יש בפסוקים המעטים האלה. למשל - 

וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן:  כִּי אָמְרָה, כִּי-רָאָה יְהוָה בְּעָנְיִי -- כִּי עַתָּה, יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי.

וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר כִּי-שָׁמַע יְהוָה כִּי-שְׂנוּאָה אָנֹכִי, וַיִּתֶּן-לִי גַּם-אֶת-זֶה; וַתִּקְרָא שְׁמוֹ, שִׁמְעוֹן. 

וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שְׁלֹשָׁה בָנִים; עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמוֹ, לֵוִי

וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת-יְהוָה -- עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה; וַתַּעֲמֹד, מִלֶּדֶת.

ובסיומו של הסיפור, לאחר ששתי האחיות-הצרות מעמידות לרשות יעקב גם את שפחותיהן הוולדניות, ולאחר פרשת הדודאים והולדת יששכר – כמה עצוב ונואש צריך להיות ראובן הבכור, המנסה להשיב אב נוטש לאם מבוזה ומושפלה! - מסתיימת פרשת לידות לאה כך:

וַתַּהַר עוֹד לֵאָה, וַתֵּלֶד בֵּן-שִׁשִּׁי לְיַעֲקֹב.  וַתֹּאמֶר לֵאָה, זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד טוֹב--הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי, כִּי-יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ, זְבֻלוּן.  וְאַחַר, יָלְדָה בַּת; וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמָהּ, דִּינָה.

רוב דרשני המקרא סבורים, מתוך מבנה הפסוק, שזבולון ודינה היו תאומים, והם דורשים זבד כסימן בראשי תיבות לזבולון ודינה. חלקם גם מזהים (בחושים גבריים מחודדים?) איזו אחווה בין לאה ודינה (שתהייה מאוחר יותר קורבן של אונס ונקמה אכזרית), המעוררת סימני שאלה על נשיות וגברים. הם תוהים על הכינוי "דינה בת לאה", ויש מהם הדורשים את שתי הנשים האלה – האם, קורבן של אלימות המתלבשת בחסרון האהבה, והבת, שתהייה קורבן של אלימות המתחזה לאהבה – בדרך של היפוך אופייני, לגנאי מוסרי מחריד ולנאצה נוראה של השתיים (ולדיון נוקב בחרדה ובכמיהה שמאחורי אותו "יצאנית בת יצאנית" של חז"ל 

ראה מאמר של ד"ר רוחמה וייס).

אבל אנחנו כאן עדיין רגע לאחר הלידה, כשלאה קוראת בשמחה: זבדני אלוהים היום זבד טוב. גם כאן באה אחותנו הערבית לעזרה. בהקדמה לספרו "העברית לאור הערבית במקרא", שיצא בירושלים בשנת 1957, אבל מקיף מפעל חיים של עשרות שנים, כותב אהרן סלימן אליהו מני: "מעת החלי לעמוד על השפה הערבית בעודני רך בשנים, חשתי שבין שתי השפות קיימת קרבת דמיון יותר ממה שלאחת מהן לשפה אחרת... מחשבה זו הביאתני לנסות ולפרש את המונחים העבריים לאור השפה הערבית". הפרוייקט של מני, כמו של צפירה לפניו, ביקש למקם את ההסטוריה התרבותית היהודית גם בהקשריה הערביים – במקרה שלו, הוא ביקש להבין מונחים וניבים מוּקשים במקרא ובתלמוד על בסיס "קדמות הערבית". הוא ידע גם, שפרוייקט כזה עשוי להתקבל בהתנגדות – על פי עדותו, "לא העיזותי לעשות צעד זה מיראתי שהקהל הרחב ידחה את פירושי בשאט נפש", ורק הבורות הלשונית שהפגינו חוקרים יהודים-אירופים ("רב הפסולת על הבר!") הובילה אותו לפרסום הספר.

והוא, כמובן, מזהה את ה"זבד" המקראי עם זבד (زبد) הערבי, שפירושו מתנה, מתת (ולכן "זבדני" הוא "העניק לי מתנה", והשם "זבדיאל" המופיע במקום אחר הוא מתת-אל).  הוא אינו הראשון שסבר כך (וכבר במילון בן יהודה מובא הסבר זה תוך פולמוס עם פרשנים ראשונים), אבל תפישתו התרבותית הכוללת ראויה כאן לציון.

אם "זבד" הוא אכן מתנה, אני בוחר לקרוא את סיפור לאה דוקא כך: לאחר שורה של בנים זכרים, המשמשים אותה כמטבעות עוברים לסוחר וכמכשירים במקח וממכר הרגשי העצוב וחסר התוחלת שהיא מקיימת עם יעקב, בתקוות שהיא מטפחת במר יאושה, ובאכזבות וההתבזויות שהיא נוחלת שוב ושוב, היא יולדת תאומים, בן ובת. הבן-הזכר, כמובן, מצטרף לרשימת ה"נכסים" שהיא מעניקה לאב בעוד ניסיון אחרון למצוא חן, אבל הבת נמצאת מחוץ למעגל הזה, והיא של לאה בלבד, בקרבה האינטימית הגדולה ביותר האפשרית. "איזו מתנה נפלאה קיבלתי סוף סוף!", היא קוראת, בשיאהּ של שמחת אשה ברעותה ואם בבתה.

© כל הזכויות שמורות למחבר