קר, ואני שונא קור.

 

כששמעתי, הבנתי, שמעכשיו שום דבר לא יהיה אותו דבר: מרקו נרצח.

 

שתי כנופיות היו בעכו בשנות ה-80, הכנופיה של מרקו והכנופיה של ויצמן. כל חודש נרצח מישהו חדש, לא יודע איך זה התחיל, הייתי רק ילד קטן. מתישהו אחד מהאחים ויצמן נרצח וכולם אמרו שעכשיו זו מלחמת עולם. שהזמן של מרקו נקצב.

 

אבל זה לא הפריע לו לשבת בבית קפה בבן עמי כאילו הוא מלך העולם. עד שיום אחד, בשתיים בצהריים, עצר אופנוען, שלף אקדח וירה.

 

זה היה באמצע הקיץ. לא כמו היום. אני זוכר שזה היה יום חם.

 

דֶדֶה החבר הכי טוב של מרקו ישב בכלא. אומרים שאם הוא היה בחוץ, או שהוא היה נהיה המלך החדש, או שהוא היה נרצח. אבל בסוף הוא בכל מקרה היה נרצח, כמו מה שקרה עם כל הויצמנים.

 

כשהייתי בא לעכו רציתי ללכת רק לדֶדֶה. איך היינו צמודים... היינו מטיילים בבן עמי וכולם באים להגיד שלום. בחורות  נדבקות אליו, והוא נחמד אליהם אבל אף פעם לא מעוניין. אנשים לוחצים לו ידיים, מביאים לי מתנות, והוא מתעקש לשלם. הערצתי אותו.

 

אבל אז דֶדֶה נכנס לכלא, ומייד אחר כך מרקו נרצח.

 

ומאז לא מפסיק לרדת גשם בבן עמי.

 

 

כשדֶדֶה יצא מהכלא, הוא נהיה בן אדם חדש. קוראים לו דויד, עם כיפה שחורה וזקן. עדיין זקוף, עדיין נערץ, אבל שום דבר לא מעניין אותו חוץ מאלוהים. גם לא אני.

 

כבר הרבה שנים אני חולם לעשות תחקיר על אותה מלחמת כנופיות. דֶדֶה הוא דוד שלי ואני מפחד לשאול אותו מה קרה, כל המשפחה מתייחסת אל התקופה הזו כאילו מעולם לא הייתה. לפעמים אני פוגש עכואים בני גילי ולכולם יש זיכרונות מאותה תקופה. בעיניהם הויצמנים הפכו למעין אגדה.