לאחר הפסקה ארוכה של בערך חודש, שנבעה מנסיעה לחו"ל ומהקושי הרב שלא הייתי מודע לו במציאת מקלדת עברית, אני מקווה שמהר מאוד נחזור לשגרה. השבוע מפאת קוצר הזמן שהיה ברשותי לא הצלחתי לסיים את הפרק הביוגרפי האחרון שאמור לתאר את פרישתו של מלקולם מאומת האסלאם ואת השנה האחרונה של חייו, שנת 1965. במקום זאת בחרתי להביא תרגום לנאום משנת חייו האחרונה של מלקולם שבה הוא עבר תהליך יסודי של השתחררות מאלייג'ה מוחמד, מנהיג אומת האסלאם, והתחברות לאסלאם האורתודוקסי, ובעקבות זאת גם לאבחנה ששורש הרע אינו באדם הלבן עצמו אלא במערכת הלבנה שיוצרת את האדם הלבן.

הנאום שנקרא בהמשך ניתן על ידי מלקולם בסלמה, אלבאמה בארבעה בפברואר 1965 בעקבות סירוב השלטון המקומי להנפיק תעודות בוחר לשחורים וההפגנות שבאו בעקבות זאת. האירוע זכה לסיקור רב באותה תקופה ובלטה בו נוכחותם של שני המנהיגים השחורים הגדולים של אותה תקופה: מלקולם X, ומרטין לותר קינג. שני מנהיגים מנוגדים לחלוטין בהתנהלותם ובעיקר מנוגדים ברעיונותיהם ואמונותיהם. הנאום נקרא עבד הבית ועבד השדה שבמרכזו המשל המפורסם על שני סוגי עבדים אלה. עלי מקובל מאוד הזיהוי של המזרחים עם עבד הבית וזיהוי הפלשתינים כעבדי השדה אם כי כמובן שבין שני אלה נמצא גם מזה וגם מזה. 

"אם הממשלה הפדרלית לא מסוגלת לחקור ארגון פשע כמו הקלאן אז זוהי זכותנו לפנות לאומות המאוחדות ולתבוע את הממשלה הזו על הפקרת זכויות האנוש של 22 מיליון בני אדם שחורים בארץ הזו. הכשלון שלהם להגן על זכויות האדם שלנו הוא הפרה של אמנת זכויות האדם של האו"ם ולכן הם לא רשאים לשבת בגוף בינלאומי ולדבר על זכויות אדם במדינות אחרות.  

בעבר בתקופת העבדות כשאנשים שחורים כמוני דברו עם העבדים הם לא הרגו אותם אלא שלחו איזה עבד בית מכובד אחריו לתקן את העניין. אתם חייבים לקרוא קצת על ההסטוריה של תקופת העבדות כדי להבין את זה. 

היו אז שני סוגים של שחורים. אחד היה מה שנקרא עבד הבית והשני עבד השדה. עבד הבית היה עסוק כל הזמן בדאגה לאדונו. כאשר עבד השדה העז לפתוח את פיו היה זה עבד הבית שדאג להשתיקו ולהחזירו מייד למטעים.  

עבד הבית יכל להרשות את זה לעצמו בגלל שהוא חי טוב יותר מעבד השדה. הוא אכל טוב יותר, התלבש טוב יותר, וגר בבית טוב יותר. למעשה הוא גר ממש צמוד לאדון שלו – בעליית גג או במרתף. הוא אכל אוכל כמו האדון שלו ולבש בגדים כמוהו. והוא גם דיבר בדיוק כמוהו – מבטא מעולה היה לו. והוא אהב את האדון שלו יותר משהאדון אהב את עצמו. זו הסיבה שהוא לא רצה שהאדון שלו יפגע.  

אם האדון הרגיש לא טוב הוא היה אומר 'מה קרה בוס, אנחנו חולים?'. כשבית האדון עלה באש הוא היה מנסה לכבות אותה כי הוא כמובן לא רצה שבית האדון יעלה באש. הוא לא היה מוכן לסבול כל איום על רכוש האדון שלו והוא גונן עליו יותר מאשר האדון עצמו. זה היה עבד הבית.  

מנגד היו עבדי השדה. הם גרו בבקתות ולא היה להם שום דבר להפסיד. היו להם הבגדים הגרועים ביותר והאוכל הגרוע ביותר. הם חיו בגיהנום. הם חשו את עוקץ השוט. הם שנאו את האדון. או-ווה כמה שהם שנאו אותו. 

אם האדון חלה הם התפללו שהוא ימות. אם בבית תפסה אש הם התפללו שרוח חזקה תגיע. זה היה ההבדל בין השניים. 

 והיום עדיין יש לכם עבדי בית ועבדי שדה.  

אני עבד השדה. אם אני לא יכול לחיות בבית כמו בן אדם אז אני מתפלל שרוח חזקה תנשוב. אם האדון לא מטפל בי כמו שצריך והוא חולה אז אני אומר לרופא ללכת לכיוון ההפוך. אבל אם כולנו נחיה כמו בני אדם, כמו אחים, אז אני בעד חברה שמתנהגת באחווה. 

לפני שאשב, אני רוצה להודות לכם על ההקשבה. אני מקווה שלא גרמתי לכם לאבד שליטה, ושלא תעשו בגללי משהו שהייתם עושים בכל מקרה.  

אני מתפלל לאלוהים שיברך אתכם בכל מעשיכם. אני מקווה שתשכילו כדי שתוכלו להבין את העולם הזה ואיפה אתה נמצאים בתמונה הזו. אני גם מתפלל שלא יהיה בכם עוד פחד וכשתסתכלו על האדם הזה, אם תדעו שהוא בסך הכל פחדן, לא תפחדו ממנו. אם הוא לא היה פחדן הוא לא היה בא אליכם עם כנופיות, הוא לא היה צריך להתגנב לכאן. ככה הם מתפקדים. הם פועלים בכנופיות – זו פחדנות. הם שמים סדין כך שלא תדעו מי הם – זו פחדנות.  

יגיע היום בו הסדין הזה יקרע לגזרים. ואם הממשלה הפדרלית לא תקרע אותו אז אנחנו נקרע אותו.  

תודה רבה."