סמי שלום שטרית

טלי פחימה שוברת חומות

13.6.04

טלי פחימה, כבר כתבו בכל העיתונים, פעילת שלום צעירה נעצרה בג'נין על-ידי השב"כ ולאחר כשבוע שוחררה למעצר בית. השב"כ עצמו לא יודע עדיין במה להאשים את טלי פחימה, צעירה מזרחית מקרית-גת, שהגיעה לג'נין כדי לחדש את פעילותו של "בית הילד", מפעלה של ארנה מר, כפי שהתוודענו אליו בסרט "הילדים של ארנה". העניין המרתק אצל טלי פחימה הוא אומץ הלב הנדיר – היא החליטה לפעול על דעת עצמה, מתוך לימוד עצמי והכרות עם מצבם של הפלסטינים בכלל ושל ילדי ג'נין בפרט, ללא קשר עם שום ארגון או תנועה, מלבד שיתוך פעולה עם המורה היפואי יוסף עספור.

פחימה היא הישראלית המתפכחת הנדירה מן הצד הלא רצוי מבחינת השלטונות, והשמאל המתפכח כמו ירון לונדון ובן דרור ימיני שמבקשים לסנוור אותנו שוב ושוב ב"צדקתנו המוסרית" ובסירובנו להכיר "בעובדה" שכל שאיפותיהם וחלומותיהם של כל הפלסטינים הוא לחסל את מדינת ישראל ולזרוק אותנו לים. טלי פחימה היא נס פוליטי בימים אלה בהם פורחת התעמולה הימנית האנטי-פלסטינית המחזקת את הכיבוש וההתנחלות, כמו למשל השורות הנדושות האלה של בן דרור ימיני: " אני ציוני. אני לא חושב שהפלשתינים, כל זמן שערפאת בראשם, רוצים לסיים את הכיבוש. הם רוצים לחסל את ישראל. (...) במקום להושיט יד לשלום, העדיף ערפאת את הטרור. הוא לא רצה ממשלה שמציעה שלום. הוא רצה מלחמה. לא מלחמת קיום. לא מלחמה לסיום הכיבוש, אלא מלחמה שמטרתה אחת: חיסול מדינת ישראל. (...) וצריך להבהיר שוב: לא את הכיבוש הם מבקשים לסיים, אלא את מדינת ישראל." אני חייב, דרך אגב, לציין לשבח את העקביות בכתיבה התעמולתית הזו שנוקטת בטקטיקה הידועה "תחזור על כך שוב ושוב, בסוף הם יאמינו בזה". אם איני טועה, הפטנט הזה רשם על שמו של גבלס.

אני באופן אישי מתעודד מאוד מהופעתה של טלי פחימה בשמיים הקודרים של חיינו הפוליטיים ובכלל.כבר שנים שהנימה השלטת בחוגי המאבק היא של ייאוש, כי התעמולה רבת העוצמה הזו תוקעת את המזרחים ליד דגל הלאום, משותקים מיראת קדושתו. והנה התקווה, כמו תמיד באה מפעולה של אדם יחיד ואמיץ שקם ומנפץ את הפסילים ופוקח את עיני סביבתו, כך היה מרדכי ואנונו שיצא בודד במסע אמיץ נגד אסון הגרעין המתבשל מתחת לרגלינו יום ולילה. פחימה, כפי שמעידה על עצמה, עד לא מזמן הצביעה למפלגה ציונית-אשכנזית וגם פונדמנטלית-משיחית במקרה של הליכוד, כמו מיליוני ישראלים הלכודים עדיין במלכודת המניפולטיבית של הביטחון קודם לחיים. כדי לצאת מן המניפולציה המנטרלת הזאת ולהצביע לבד על האפשרות האחרת, צריך להפיל חומות ולשבור את הכלים, כלומר להשתחרר מכל הכבלים, הפוליטיים, החברתיים ואפילו המשפחתיים גם במחיר איבוד הפרנסה והחברים. לכך נדרשים אומץ לב ואמונה רבה בדרך. כך היה אצל ואנונו וכך אצל פחימה שלא עמדו לצידה ארגונים ותנועות, דוברים ויועצים. ואיזה מזל שלא היה שם אף אחד מאלה, אחרת היה גורל הפעולה הפוליטית שלה כגורל צעדתה הפוליטית של ויקי כנפו.

השאלה היא מה אנחנו, המתנגדים לכיבוש, נעשה עם המנוף הזה שהעמידה טלי פחימה לרשותנו, לזמן מוגבל מאוד? לפני הכל כמובן צריך להתגייס להגנתה המשפטית והציבורית ולא לתת להם לקבור אותה בכלא כמו ואנונו. במקביל חייבים להלחם בכל האמצעים העומדים לרשותנו נגד מסע הדה-לגיטימציה שעושים עכשיו לפעולתה של פחימה, כאשר מציגים אותה כבוגדת במקרה הרע ובמקרה הטוב כנערה סהרורית. כל מי שיכול לכתוב ולפרסם שיעשה כן, כדאי להיכנס ולהגיב בכל הפורומים, מי שיכול להזמין אותה לדבר בפני קהל שיעשה כן, מי שיכול לארגן ראיונות תקשורתיים עבורה שיעשה כן, והעיקר להצטרף אליה ולעמוד לצידה ולהוכיח שפחימה היא לא סטייה של הסדר הציוני-אשכנזי, אלא ניצן ראשון ואמיץ של ההתפכחות וההתעוררות הישראלית לה אנו מצפים כל כך הרבה שנים. אסור לאפשר להם לצייר אותה כבוגדת. כך בדיוק נהגו בואנונו, אמנם הוא ניצח אותם בנחישותו ובדבקותו בתפישת עולמו וביעדיו הפוליטיים, אבל זה עלה לו בשבע-עשרה שנים יקרות. אין לנו שבע-עשרה שנים עכשיו מול הכיבוש, אין לנו אפילו שבע שנים ואולי גם לא שנה אחת. צריכים להתגייס ולהציג את האמת בכל מקום אפשרי: טלי פחימה אינה בוגדת ואינה סהרורית, אלא גיבורה ישראלית חדשה, מגדלור חדש ומרענן לכל מיואשי הכיבוש והשלטון הצבאי. לכל מי שהתייאשו כבר לראות את אותם פרצופים צפויים (וברוכים כמובן) בפעילות נגד הכיבוש, הופעתה של פחימה היא משב רוח מרענן.

טלי פחימה היא לא סתם גיבורה ישראלית, אלא גיבורה מזרחית שהעזה, כמו ואנונו, "לחשוב בכוחות עצמה" ולצאת נגד קודשי הציונות האשכנזית.  בזה כוחה וזו תרומתה למאבק על שלום. היא הפכה על פניה את קערת השקר הציוני האשכנזי שהופנם בנשמתו של כל מזרחי: המזרחים מכירים את הערבים מאות שנים ויודעים שאסור לסמוך עליהם... פחימה הלכה לג'נין, שהיא מבחינת השלטון קן צרעות ערבי, כדי לנתץ את המיתוס הזה וכדי לזעזע את השלווה האוריינטליסטית של מנגנוני השליטה על חופש המחשבה שלה כאישה מזרחית, כמו בדברים שאמרה לוואיי-נט למשל: "אני הייתי שם, ראיתי בעיניים שלי וזה מזעזע מה שאנחנו עושים שם (...) זביידי מוצג כמבוקש מספר אחד, יש טענות וחשדות כלפיו שהם לא נכונים, אני מאמינה באיש הזה ואני נכנסת ויוצאת והכל בסדר. אני יושבת עם הבנאדם הזה ואם הוא מוצג כטרוריסט ורוצח דהיינו הוא היה אמור להרוג אותי כיהודייה. (...)  לא משנה מי אני ומה, אני יהודייה, הוא אמור היה להרוג אותי והוא לא עושה את זה. מה שמוצג כאן כלפי הפלסטינים וגם לגבי גדודי חללי אל אקצא בג'נין שהם מתכננים ועושים זה לא נכון, ואני עומדת מאחורי הדברים האלה. (...)  אני הייתי שם, ראיתי, זה לא נכון, הם מגנים על עצמם, כשצה"ל נכנס הם יורים חזרה, זה לגיטימי. הם לא חיים על פיגועים בארץ ואני מדברת על חללי גדודי אל אקצא בג'נין. אני ישבתי עם זכריה." 

כל ראשי השב"כ וראשי התעמולה הציונית-אשכנזית, חייבים להודות ברגע של גילויי לב שהבחורה האמיצה הזאת מעוררת הערצה. לא יעזור להם התרגיל המכוער הישן להציג אותה ואת הידיעות עליה לצד תמונות של לוחמים פלסטיניים מתאמנים בנשק, ולא בהקשר של שלום, כי פחימה נתקעה להם כמו אבן בגרון, להקיא אותה הם כבר לא יכולים ואם לא יבלעו בקרוב הם עלולים להיחנק. שייחנקו.

פעולתה של פחימה היא לא כמו עוד פעולה מבורכת של ארגוני השלום והסיוע לפלסטינים, אלא היא רעידת אדמה בכל דפוסי החשיבה שלנו. צעירה מקרית גת, על פי הדפוסים האלה, בשיא התמרדותה מקסימום תצביע למפלגת העבודה או לעמיר פרץ, ואת קולה הפרטי ממש, איש לא ישמע לעולם, אלא אם ייסגרו את המתפרה או המשחטה בה היא עובדת וכתב החדשות יקרב אליה מיקרופון לעשרים שניות. פחימה הייתה עד לא מזמן אילמת כמו קולותיהם הפוליטיים המושתקים של רוב המזרחים, המדובררים באמצעות "המנהיגים המזרחים האותנטיים" בליכוד ובעבודה. טלי פחימה מציעה לכל בני דורה לפקוח עיניים ולדבר. בתחילה יתקוממו נגדה הצעירים בקריית גת, אופקים, דימונה, אשקלון, אשדוד, קריית-שמונה, בית שאן, ושאר תושבי העיירות והשכונות, אבל עם הזמן, בינם לבין עצמם הם יתחילו לתרגל מול המראה תרגילים בהתפכחות ובדיבור עצמאי. זה סודה וכוחה של הפעולה הרדיקלית, תפקידה להתסיס ולעורר ולשחרר. 

שלח/י לחבר/ה